יש לי חיבה לאנשים שרצים. אני לא יודע אם זה מוצדק אבל אני נותן להם קרדיט על אף שאיני מכיר אותם.
זה מה שגרם לי לשים את היד על הספר מלכתחילה,ולא הנחתי אותו אפילו פעם אחת עד שסיימתי.
מורקמי כותב על הריצה שלו ( ועד דברים מסביב) פשוט בצורה אובייקטיבית. הוא יודע להציג טוב את הקשיים ושאלות שהוא מתמודד איתם, לצד היתרונות והאיכויות הרבות שהריצה נותנת לו, עד כמה היא מארגנת אצלו את יכולות הריכוז וההתמדה.גורמת לו לחדות ומפקסת אותו גם בדברים שמעבר לריצה.
יש משהו במאמץ עליו הוא מדבר בספר, "חריצותי, סבלנותי, אורך גופי וחוסני הגופני הם מאז ועד היום הערך היחיד שיש לי"-ועוד איזה ערכים, אין ספק שהתכונות האלה הגדלות ומתפפתחות אט אט, מריצה לריצה- הולכות וחודרות אליו, אל תוך בהירותו וכתיבתו.
וגם לאנשים שלא רצים, כדאי לקרוא את הספר- פשוט כי מורקמי הוא אדם סופר חכם וזה תמיד טוב לשמוע תובנות על החיים מאדם שחכם ממך.
נחרת לי בסוף מהספר תובנה של מורקמי על הריצה- "כשמניעים את הגוף יום יום, קל יותר ויותר לשמוע את הקול הפנימי".
רק בשביל המשפט הזה והתובנה הזאת היה שווה לי לקרוא את הספר.

כשהתחלתי לקרוא את הספר שקלתי לעצור , קראתי את 100 העמודים הראשונים בחוסר חשק וזה הרגיש לי כמו עוד אחד מספרי השואה שלא התחברתי עליהם , עם יותר מדי דמויות וחוויות שהניסיון להסביר אותם לעולם לא מצליחות.

אך בכל זאת המשכתי , בעיקר בגלל ההערכה הרבה שאני חש לצבי ינאי , ההערכה הזו היא מה שגרמה לי לקרוא את הספר מלכתחילה.
את ההמשך קראתי בשקיקה והספר הציף אותי ברגשות כמו שמזמן לא קרה לי בספר.

קשה להאמין לסיפור הסוריאליסטי של המחבר , צבי ינאי ניגש לחפש את אחיו האבוד רומולו שבמהלך מלחמת העולם השניה נשלח לאומנת ועקבותיו אבדו. באורח פלא ינאי מאתר את אחיו האבוד (או שלא?) ומספר לו על אודות משפחתו שלא זכה להכיר
הספר נכתב בצורה עניינית, ואין בו אף לא מילה אחת של פאתוס -
אני חושב שזה מה שהקשה עליי את הקריאה מלכתחילה - ההרגל לרגש, לכתיבה שתסחוף אותך- זה לא מה שקורה פה.
מספיק אוסף המכתבים עם אחיו האבוד שעם הכתיבה הקורקטית בשביל להתרגש עד דמעות.

יש בספר בעצם אוטוביגורפיה אישית של ינאי, מדהים לראות את הקשיים שהוא נתקל בהם ולמרות זאת לראות את איש האשכולות שהוא הפך להיות.
ואולי זה לא למרות אלא בגלל?אולי מה שהוביל את ינאי לגדולתו היא כל חיבוטי הנפש והקשיים (והיו אינספור) שהוא עבר - זה מה שגרם לו לחטוא בקריאת קאנט, להיכבש על ידי ספריו של קפקא ולבסוף בגיל מאוחר להפוך לאיש מדע ולעורך מחשבות.


אז תקראו את הספר, רק בשביל לראות שלפעמים המציאות באמת עולה על כל דמיון.

אודה שההרגשה הראשונה כשסיימתי את הספר הייתה של אכזבה.
וזה לא שהספר לא כתוב טוב, הוא כתוב מעולה וקל לקריאה. וכל שלושת הסיפורים בספר עומד בפני עצמו.
החיבור של שלושת הקומות לנפש שלנו מעניינת, הוא מדמה את מבנה הנפש של פרויד לשלושת הקומות- איד, אגו וסופר אגו.בכל סיפור יש הקבלה מעניינת בין סיפור הדיירים ל"קומה" שלה בנפש.

אבל היה חסר לי משהו, בספריו הקודמים ידע נבו לשזור את הסיפורים זה בזה באופן מופלא, בארבע בתים וגעגוע הסיפורים התחברו והרגשת שיש כאן קשר עמוק בין הסיפורים.
כאן לעומת זאת,כבכל זמן הקריאה הייתה ציפיה לחיבור של שלושת הסיפורים יחדיו, אך מלבד קשרים רופפים בלבד לא היה שום חיבור בין הסיפורים השונים, שהיה עדיף לא יעשו.
אם נבו רצה לדמות את הספר שלו לנפש, לא נכון היה לחבר בין הסיפורים הללו? הרי כפי שלא ניתן להפריד בין החלקים השונים של הנפש. לא ניתן לכתוב ספר בו כל סיפור עומד בפני עצמו אך אין ביניהם שום קשר.

לסיכום, הספר מעניין אבל אם אתם מתלבטים בין ספרים אחרים של אשכול נבו לכו לקרוא אותם קודם.

זה הספר החמישי של חיים שפירא שאני קורא וגם ממנו כמו מקודמיו- נהניתי מאוד.

הספר מחולק לשני חלקים-
החלק הראשון מדבר בעיקר על המספרים הטבעיים והיסטוריה קצרצרה על מתמטיקאים שחקרו את הנושא.
יש טעימה מכל הנושאים היפים במספרים הטבעיים - מספרים ראשוניים, סדרת פיבונצ'י, משולש פסקל וכן הלאה.
גם ההיסטוריה הקצרה של המתמטיקאים מוסיפה מאוד, רואים שיש לאיש ידע רב בהרבה תחומים (מרצה בן היתר גם לכלכלה,פילוסופיה ועוד) הוא מציג בקצרה ממש ביגורפיה של הרבה מהמתמטיקאים הגדולים- פיתגורס,רמנג'ואן,פרמה ושות.

החלק השני של הספר ברמה יותר גבוהה- שפירא מדבר על פרדוקסים מפורסמים כמו הפרדוקס של זנון ופרדוקס הספר, משם הוא ממשיך לאינסוף- מושג שהוא לכאורה רק מתמטי אך הוא גם פילוסופי לא פחות. לכאורה השילוב בין השניים נראה מוזר אך כל מי שבקיא במתמטיקה יודע כמה הנושאים קשורים זה בזה.

אני אסיים עם מה ששפירא דווקא התחיל את הספר. הוא ציין שהמטרה שלו בכתיבת הספר הוא ספר במתמטיקה לקהל הרחב שלא מכיל רק סיפורים אלא מכיל רק מתמטיקה, אך שלא כמו ספרים למתמטיקאים- גם הקהל הרחב יוכל להבין אותם.
לי יש רקע מתמטי מסוים ברמה אקדמית שעזר לי מאוד בהבנת המושגים, הספר אומנם לא חידש לי הרבה אך איך ששפירא ממציא את הדברים חידד לי נקודות והראה לי מבט נוסף על היופי של המתמטיקה. יחד עם זאת אני חושב שאם לא היה לי את הרקע הזה חלק גדול מהמושגים הספר- כמו אינסוף, מושג אבסטרקטי שלא קל להבנה ודורש חשיבה.
אך עדיין גם לאנשים בלי רקע שאוהבים לוגיקה ומתמטיקה (אפילו היסטוריה) אני ממליץ לקרוא את הספר - יש חלקים גדולים ממנו שתאהבו.

ובכללי למי שעוד לא קרא ספרים של חיים שפירא, שיתחיל - יש מגוון בנושאים רבים ומעניינים.

יש משהו מרתק ומסתורי בבני מוריס, מי שנחשב כ"היסטוריון חדש" ופוסט ציוני תקופה לא מבוטלתו ,ולאחר מכן חזר מחלק גדול מתפיסותיו הקודמות.
מוריס מציג בפשטות בספרו הנ"ל את הסכסוך הישראלי פלסטיני בצורה שנתפסת בעיניי כדיי אובייקטיבית, אני מלא הערכה לאנשים ששינו את תפיסתם הפוליטית מן מתרס אחד לאחר, אף שמוריס עדיין מגדיר את עצמו עדיין כאיש שמאל, אין ספק שצורת ההסתכלות שלו על הסכסוך השתנתה לגמרי.

בספר יש תיאור כיצד הפלסטינים עדיין דבקים גם היום בלכונן מדינה פלסטינית בכל שטחה של מדינת ישראל. גם חוסייני וגם ערפאת רצו זאת וזה לא השתנה גם בתהליך אוסלו, תוכנית השלבים של אש"ף שרירה וקיימת.

מוריס מתאר בפסימיות מדוע כל הפתרונות לא יישימים. ממדינה יהודית מהירדן לים, מדינה דו לאומית ופתרון שתי המדינות. בסוף הספר מציג מוריס את הפתרון שלדעתו ההיתכנות שלו היא האפשרית והסבירה ביותר מכלל הפתרונות.

בספר מוריס לא חוסך שבטו גם מישראל. מהבנייה בהתנחלויות ועד התנהלות טקטית לא נכונה מול הפלסטינים.

הספר מתוצמת, כתוב היטב ונראה כי נכתב על ידי אדם שמכיר את הסכסוך היטב, לכל מי שהסכסוך הישראלי- פלסטיני מעניין אותו אני ממליץ בחום.

את יועז הנדל הכרתי דרך ידיעות אחרונות,הנדל מייצג בדעותיו ימין ליברלי ופרגמטי שאני רואה את עצמי שייך אליו. שלא כמו עיתונאים אחרים, אני מאמין שפיו וליבו שווים, מה שגורם לי להנות מהטור שלו כל שבת מחדש .הקריאה בספר רק חיזקה את זה.

הנדל מתאר בספר את המסע שלו במדינה שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב אבל גם כל כך אוהבים לשנוא. מתלוננים שהיא יותר מדי דתית, אבל לא מספיק יהודית. מדינה שאנו תוקפים כל מי ששונה מאתנו אבל מתלוננים על הגזענות שבוערת בקרבנו.
הנדל בבואה של זה, איש שגדל במשפחה דתית מתונה בלב השומרון והתגייס ליחידה מובחרת בצבא, התחתן עם חילונית וגר במושב בסמוך לירושלים. סיפור חייו מיצג לדעתי פסיפס של החברה הישראלית המורכבת שאנו גרים בה.

בספר הוא מציג את הפסיפס המורכב הזה, מהישוב אלקנה שבו גדל, יחסו המורכב לחברה הדתית שבה גדל שהולכת ומקצינה עם השנים. בהמשך המפגש בשירותו הצבאי בשייטת 13 עם אנשים מכל קצוות החברה הישראלית וההמשך בעבודתו כראש מערך ההסברה הלאומי של מדינת ישראל

הנדל מתאר בספר את הדאגות שיש לו מהחברה הישראלית, דאגות ששותפות אליה רוב מוחלט של הציבור הישראלי. העובדה שכיום חמישים אחוז מתלמיד כיתות א' לא לומדים במסגרות ציוניות, שרבים מתושבי ישראל לא יכולים להתחתן, הפגיעה בנו כתוצאה מהמשך הסטטוס קוו על הפלסטינים וחוסר היכולת לקבל החלטות אצל הדרג המדיני.

הקריאה בספר כיפית, אין מילה אחרת לתאר את זה. הכתיבה קולחת. מסוג הספרים שאתה לא רוצה להניח עד שתסיים אותם , ממליץ בחום לכולם.

קראתי כבר כמה ספרים של חיים שפירא וזה הראשון מביניהן שהתאכזבתי.
הסיבה- שפירא ממחזר חלק לא קטן מהספר הראשון שלו- שיחות על תורת המשחקים.

למרות זאת מצאתי הרבה עניין בספר והחכמתי, כמו תמיד הכתיבה קולחת, משעשעת ומוסיפה המון- חיים מציג את הדברים בצורה ברורה ומעניינת כמו שרק הוא יודע, הנושאים המסובכים ביותר מוצגים כפשוטים ויש דוגמאות ממשיות לחיי היום יום שלנו.

לסיכום הספר מלמד הרבה אך חבל ששפירא חוזר על חלק מהנושאים שלו, למי שלא קרא עדיין ספרים שלו הספר מומלץ במיוחד והוא יהנה ממנו מאוד.

הגעתי לאלטנולינד אחרי שנדהמתי מכך שסיימתי תיכון ואין לי מושג מי זה חוזה המדינה (לצערי אני לא היחידי)

הספר מתאר חברה אוטופית, בו מוקמת חברה חדשה על סמך התרבות האירופית, שיוונית לחלוטין (מדהים איך הרצל דיבר על שיויון בין המינים לפני 120 שנה) גם לתשביה שאינה יהודים, עם כלכלה מהמתקדמות בעולם.
הרצל מציג בספר דברים שמדהים לחשוב שעלו בדעתו בתקופתו- מדינה שתהווה פתרון לבעיית היהודים ושבה נוכל לחיות ללא פחד ובשיויון מלא, בצדק הוא קיבל את התואר חוזה המדינה.

יחד עם זאת הרצל מלא בנאיביות: מספר על חברה ללא צבא ועם תשתיות מהמתקדמות בעולם, שבה הערבים הם חלק אינטגרלי מהחברה, מדינה חילונית לחלוטין- אם הרצל היה חי היום כלל לא היה בטוח שהוא מעוניין לחיות בחברה שלנו.

לסיכום כדאי לקרוא את הספר, יש בו הרבה אספקטים מעניינים שכדאי לכל מי שגר פה לדעת. אבל לדעת שהרצל לא דייק (בלשון המעטה) בהרבה דברים וקיווה לדברים בחברה שלנו שלעולם לא יתממשו.

הספר מתאר את עלילת חייו של אהרן ברק מתחילתה כילד בשואה ועד להיות נשיא בית משפט העליון.
אין ספק שברק הוא אדם מוכשר בצורה בלתי רגילה והגעתו לכס השיפוט לאחר השואה מראה בעיני את כל מה שיפה במדינה שלנו.

יחד עם זאת הספר כתוב בצורה חד צדדית לחלוטין, אין בספר בדל ביקורת על הגישה האקטיבסטית קיצונית של ברק על מערכת המשפט, לויציקי לא הציגה בספר ולו מקרה אחד שהוא טעה.
אפשר לקחת לדוגמא את הנפוטיזם הרב שהיה סביבו, כשאשתו אליקה החלה ללמוד משפטים בגיל 40, היא התחילה אחריו התמחות אצל נשיא ביהמ"ש העליון דאז יואל זוסמן. לויצקי כלל לא חושבת שיש קשר בין זה לכך שבעלה היה היועמ"ש באותה תקופה, ומציגה בספר את קבלת ההתמחות כמזל, כשברור לכל בר דעת שלולא הייתה אשתו של, לא הייתה מתקבלת להתמחות.


לסיכום הספר כתוב טוב ומתאר את חייו, אך חשוב לקחת את הדברים שכתובים בו בעירבון מוגבל ולזכור שהם כתובים בצורה חד צדדית