ביקורת ספרותית על כשהיינו ילדים רעים מאת שרלוט מנדלסון
בזבוז של זמן

---

התחלתי לקרוא את הספר הזה, ואז הגיע יום כיפור, והחלטתי להפסיק. לא לעשות הפסקה בקריאה מפני קדושת החג, אלא להפסיק לקרוא בכלל, ולעזוב את הספר הזה. הגעתי למסקנה שיש סופרים שחייבים לבקש סליחה מגיבורי הספרים שלהם. בעיקר סופרות. מאיה ערד, למשל. או נעמי רגן. או שרלוט מנדלסון. כל מי ששונא את כל הדמויות בספרים שלו, מאיר אותן באור שלילי ובזוי, מחוייב לפחות יום אחד בשנה לבקש מהן סליחה. ואם לא, אין סיבה לקרוא אותו.

הקנאה והתאווה והכבוד, אמרו חכמינו זכרונם לברכה, מוציאים את האדם מן העולם. הם היו חכמים מאוד, חכמינו. והמשפט הזה נכון וצודק. לספר "כשהיינו ילדים רעים" אפשר היה לקרוא "ספר הקנאה, והתאווה, והכבוד". הדמות המרכזית, קלודיה רובין, מונעת בעיקר מתוך כבוד. עיצוב העטיפה, האימומים המתארים את בני משפחתה, הוא מאוד סמלי בהקשר הזה. רובין היא רבה ומנהיגה רוחנית במקצועה. כל מה שמעניין אותה הוא הכבוד שלה, הכוח שלה, הברק שלה, הערצתם של אנשים אחרים, ו... זהו. למעשה. קלודיה נפגעת מאוד כשהיא מגלה שהבן שלה ליאו מנהל רומן עם אשת איש. כשהיא נוזפת בו היא לא אומרת מילה על מוסריות, או לא תחמוד, או הפגיעה שנוצרה באנשים מסביב. מה שחשוב לה לומר לו זה שאין כסף, וכדי שהספר החדש שלה יתפרסם ויצליח, אסור שיהיה רבב חיצוני על ההתנהלות המשפחתית. ליאו, כפי שאפשר להבין, מונע על ידי תאווה פשוטה. והוא פוגע באימו בדרך הקשה ביותר שאפשר - בורח מהחתונה המפוארת דקות ספורות לפני החופה. שאר בני המשפחה, הבא והאחים, מונעים מדרגות שונות של קנאה. אף אחד מהם לא מצליח להתנהל טוב בעולם. אף אחד מהם לא מעורר אמפתיה בלב הקורא. כולם נרפים, או מדוכאים, או חסרי אונים.

וצר לי, אני לא קונה את זה. לא קונה את זה שכל האנשים שאפשר להכיר הם שליליים מכף רגל ועד ראש. לא קונה את זה שאדם שהולך לכהן בתפקיד דתי, ולא משנה מאיזה זרם, לא ניחן גם בנטיות רוחניות, לפחות לפעמים. אנשים הם מורכבים, ובדרך כלל יש בהם צד חיובי, או לכל הפחות מעורר אמפתיה. במהלך הקריאה הגעילו אותי הדמויות, עד שהבנתי שזה לא אשמתן. זו הדרך חשוכת החמלה ונטולת האהבה שמחברת הספר בחרה להאיר אותן. טאז הגיע יום כיפור ופשוט הפסקתי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על כשהיינו ילדים רעים