המוח הוא האיבר הכי מסקרן, מפחיד ומתעתע. הוא כל מה שאנחנו: ידיעות ודעות, זיכרונות וחלומות, אהבה ומה שאנחנו קוראים לו "נפש". נכון שאנחנו מחלקים גם לאיברים אחרים קרדיט. הלב, למשל, אחראי בעינינו על אהבה וחיבה, הכליות - לפחות בתנ"ך - היו אחראיות על המוסר. אבל האמת היא שהמוח הוא הבוס הגדול. הוא הגורם למכונה המופלאה לפעול או להפסיק. הוא זה שאם הוא מת - האדם יוכרז כמת אפילו אם אבריו האחרים יכולים להמשיך לחיות בעזרה מכנית מסויימת. הספר הזה הוא על מוח נכה. ובמובן הזה הוא מעניין ומפחיד. מצד שני יש עוד נושאים שהספר הזה עוסק בהם, המדללים את עוצמתו של הנושא הראשון.
מארק שלוטר מתהפך לילה אחד עם הטנדר המצועצע שלו ומגיע לבית חולים חי אבל סובל מפגיעת ראש קשה. אחותו קרין, שכל חייה היתה המלאך השומר עליו, מתפטרת מעבודתה ומגיעה כדי לטפל בו. אבל מארק בן ה 27 לוקה בתסמונת הנקראת קפגרה - הגורמת ללוקים בה להיות בטוחים שהאנשים הקרובים אליהם ביותר הם מתחזים וחורשי רע. וכך קרין נכנסת למשבצת בה היא צריכה להוכיח למארק שיש לו אחות, כביכול. והיא האחות. אבל מארק ממשיך ומשכלל את תמונת עולמו ומכליל בתוך המתחזים גם את כלבתו, שלפני התאונה היתה היצור האהוב עליו בעולם, וגם את ביתו ועיירתו - ששוכפלו על ידי מלהקים נסתרים. מהיותו אמריקאי ברור שהשירות החשאי - ובטח גם ה FBI - שותפים לתרמית. החלק הזה של הסיפור מרתק ויש בו דוגמאות לתסמונות שונות ומשונות של מוח נכה.
לו היה פאוארס מסתפק בסיפור המרכזי ספרו היה נקרא בנשימה עצורה והוא בודאי לא היה יותר ממחצית הספר בן 514 העמודים. אבל פאוארס רוצה לתת תמורה הוגנת לקורא ספרו. לכן הוא מכניס עוד סיפור משנה על עגורים המגיעים לחורף בויסקונסין (מה שמעלה את השאלה לגבי מוחו של העגור...) וגם על נוירולוג וסופר ידוע שם המגיע לבדוק את מארק שלוטר ואת התסמונת המסקרנת שלו, וסובל ממין משבר גיל חמישים. כמו כן יש בסיפור גם שומרי הטבע המיוצגים על ידי בחור השולל קידמה ועוסק במדיטציה, אשה אחת מסתורית ומסקרנת, כמה צעירים מקומיים... הבנתם את העניין. ובנוסף פאוארס חסר הומור לחלוטין ואינו מצטיין בעיצוב דמויות שאפשר להבין את מניעיהן.
הספר - שזכה בארצות הברית בפרס הספר הלאומי ב 2006 - יכול לעניין את אלה אלה שלא חוו על בשרם מישהו קרוב שמוחו בוגד בו. הוא מביא סיפורים מרתקים על גבול הבידיון. אלה המכירים את התופעה מקרוב - נראה לי שלא את הספר הזה הם ירצו לקרוא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
