יש מין הסכם לא כתוב בין הקורא לבין הסופר שאומר שאם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כסניגור והוא מגן על נאשם, אזי הנאשם יימצא זכאי. ואם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כתובע, אזי הנאשם יימצא אשם. אחרת – הקורא ירגיש מרומה. כי איפה הסוף הטוב שהוא מצפה למצוא בספר? וסוף טוב לדידו של הקורא היא שהגיבור שלו – עורך הדין או התובע - שאותו הוא מלווה ואליו הוא מתחבר ולפעמים אפילו מזדהה איתו, ייצא מרוצה מהספר.
(ההסכם הלא כתוב הנ"ל חל גם לגבי תסריטאי וצופה.)


נתון:
ילד בן 8 נרצח. (להלן ילד 8)
ילד בן 11 חשוד ברצח. (להלן ילד 11)

אז אם עורך הדין הוא התובע, אנחנו מצפים שילד 11 יימצא אשם.
ואם עורך הדין הוא הסניגור, אנחנו מצפים שילד 11 יימצא זכאי.

בספר הזה עורך הדין הוא הסניגור. קוראים אותו דניאל הנטר.

אז אם 20 עמודים לסוף הספר (בחלוף 380) עוד לא התקבלה הכרעת הדין לגבי אשמתו של ילד 11, יהיה זה מאוד בלתי צפוי שהוא יימצא אשם. הרי בשלב זה אהדתו של הקורא נתונה לעורך הדין, נכון? והוא רוצה אותו מנצח, נכון?

אבל פה נכנס למשוואה מרכיב נוסף. הצדק.

כי אם 20 עמודים לסוף הספר (בחלוף 380) ילד 11 יימצא זכאי, מי בכל זאת רצח את ילד 8? הרי זה לא הוגן להשאיר את הקורא עם סימן שאלה גדול לגבי זהות הרוצח. וזה עוד יותר לא הוגן כלפי הנרצח. כי היה רצח. רצח ברוטאלי של ילד 8. רצח שעליו מבוסס הספר. ומישהו צריך לשאת באשמה. הקורא רוצה אשמה.

סיכום ביניים:
צריך שיהיה רוצח כדי לעשות צדק עם ילד 8.
צריך שהרוצח לא יהיה ילד 11 כי הוא הלקוח של גיבור הספר.

אבל כשאין שום חשוד אחר באופק, והספר הולך ומתקצר, ונותרים רק 20 עמודים שברור שהם לא מספיקים כדי לבסס חשד (שלא לומר אשמה) נגד חשוד אחר, אז...
או-או.
יש פה בעיה.
כי אם ילד 11 לא רצח את ילד 8, מי כן רצח אותו?
אבל זו בעיה מדומה.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי היה ברור מה הפתרון של הבעיה, שכאמור, היא מדומה.
מה שאומר שמתח רב אין בספר הזה.


כמו שכבר הזכרתי, הקורא הרי צריך להיות בעד הגיבור. והגיבור הוא דניאל הנטר. וכדי שנהיה בעד הגיבור, אנחנו צריכים להכיר אותו, לדעת מי הוא, לגבש עליו דעה חיובית ולקבל סיבות לחבב אותו.
ולכן, למרות שהספר עוסק לכאורה במשפט הרצח של ילד 8 ע"י ילד 11, רובו של הספר עוסק דווקא בילדותו של דניאל הנטר. הרי אנחנו צריכים להבין איך הוא הגיע עד הלום ולמה הוא הסניגור של ילד בן 11 החשוד ברצח.

אני חשבתי שזה מאולץ. וגם לא כל כך אהבתי את המבנה.
פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה עם זיכרונות מהעבר. פרק מהעבר. פרק מההווה עם מחשבות על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר. פרק מההווה עם חרטות על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה עם הרהורים על העבר. פרק מהעבר. פרק מההווה. פרק מהעבר.
להמשיך או שהמבנה ברור?

כדי שילדותו של דניאל הנטר לא תהיה סתם עוד ביוגרפיה משעממת, היא צריכה להיות מעניינת (וזה היה משפט חד פעמי במורכבותו). אז כמובן שהייתה לו ילדות לא פשוטה וכמובן שיש גם סוד בצורת חטא שהוליד כעס וסכסוך רב שנים.
סוד הוא סוג של תעלומה, נכון?
אז הנה, יש ספר מתח עם לא אחת אלא שתיים - שתי תעלומות: מי רצח את ילד 8 ומה הסוד שקשור לדניאל הנטר.
גם פשרו של הסוד היה ברור מרגע שהתגלה שקיים בכלל איזשהו סוד.

אז ספר מתח גדול אין פה, אבל ספר קולח, מרתק ועם מידה לא מבוטלת של עניין דווקא יש. אנגליה הכפרית, מערכת המשפט האנגלית, אלימות במשפחה, ילדות דלה מבחינה חומרית אבל עשירה מבחינות אחרות לעומת ילדות עשירה ומרופדת אבל חלולה.
בסך הכל ספר בסדר. והשם שלו מתאים לו ביותר ממובן אחד.


דבר אחד שלמדתי מהספר זה שבמשפטים של ילדים וקטינים השופטים באנגליה לא עוטים על ראשם את פאות הליפה הלבנות והמכוערות וזאת כדי להקל במקצת על הנאשמים, כדי שהם ייראו פחות מפחידים ומאיימים בסיטואציה שהיא לא נעימה גם כך.
אז אם מישהו שם באנגליה שומע אותי – גם מבוגרים נרתעים ונגעלים מהפאות האנכרוניסטיות האלו. לפח, וכמה שיותר מהר.

****





לי צ׳יילד, על כריכת הספר, כותב ״מתוחכם, מותח, מטריד. מומלץ בחום!״. לי צ׳יילד.
מה זה אומר, שלי צ׳יילד ממליץ על הספר? שזה סוג של מותחן. אולי מותחן פעולה, אולי מותחן משפטי, בדוחק. לא ציטטו כאן את ג׳ודי פיקו או את דוד גרוסמן. רוב הסיכויים שזה לא יהיה רומן או אפוס היסטורי. בהנחה, כמובן, שמי ששוקל לקרוא את הספר יודע מי זה לי צ׳יילד, אחרת ההמלצה סתם חולפת לו מעל הראש.
בכלל, ההמלצות האלה, שהן סוג של רתימת סלב למטרות שיווקיות, שקולות ל״מומלץ למי שאהב את X״ או המקבילה הקולנועית, ״מהיוצרים של Y״. וזה די מכניס אותך לציפיות די ברורות באשר לאיכות וסגנון הספר, אחרת לא היו נזקקים לשם הגדול למטרת קידום הסופר האלמוני או וואטאבר. באשר לי, אני לא בטוח שמדובר, ספציפית בספר הזה ובכלל, במשהו ראוי. לא רוצה ציפיות. לא רוצה להתכונן, לא רוצה לדעת. רוצה טאבולה ראסה. לבוא נקי. תרשו לי להתאכזב או להתלהב בכוחות עצמי.

***

הספר הזה הוא לא ספר מתח.
אמנם יש בו רצח, של ילד בן שמונה, כשהחשוד ברצח הוא ילד בן אחת עשרה, אבל לא, זה לא ספר מתח. חצי מהספר נסוב סביב הדרמה המשפטית, אבל אני מעז לומר, למרות הנתונים על פני השטח, שגם לא מדובר בספר ״משפטי״. בנוסף, למרות שיש בו הרבה ממה שמתחולל בראשיהן של הדמויות (בעיקר בראשו של דניאל, גיבור הספר, והפרקליט של הילד הנאשם), לא מדובר במה שנקרא בדרך כלל ״מותחן פסיכולוגי״, בעיקר משום שזה לא מותחן גם אם יש בו רמה מסויימת של מתח, ושל פסיכולוגיה.

***

לא מתח.
לא משפטי.
לא מותחן פסיכולוגי.
לא משעשע בכלל. אפילו לא הומור מרומז.
אולי דרמה. אבל מה? למה?
לא יודע להסביר למה הספר הזה מצא חן בעיניי. אולי בגלל שיש בו הרבה רבדים והוא עשיר וריחני ומלא רגש, ואין בו חד משמעיות או פיתוח של רעיון או תובנה עיקרית יחידה. לכאורה, יש בו הקבלה בין אירועים שקרו בעבר ואירועים שקורים בהווה, אבל יש בו המון מעבר לזה. מין כמיהה לפשטות ואהבה, התמודדות עם אובדן ועם אשמה, ובעיקר עם המושג ״אשמה״, מכאן השם הקצת-מעצבן ורב משמעי-בהגדרה של הספר. ״האשם״, או באנגלית ״The guilty one״, מעורר מלכתחילה את השאלה הצפויה - על מי מדובר, וכמובן שבתוך הכותרת מובנית האמירה שאין כאן אשם ברור, וסימן השאלה באשר לזהות האשם, ובאיזו אשמה מדובר. הלא כולנו אשמים, תלוי במה ובאיזה שלב בחיינו. כולנו עושים טעויות. ואולי זאת באמת האמירה העיקרית שמהדהדת בספר הזה.

והנה השיר שאני מקשיב לו הרבה בחודשים האחרונים ומדבר בדיוק על זה:
https://www.youtube.com/watch?v=L3wKzyIN1yk

חג שמח!

אלון

בשלושת הימים האחרונים נרדמתי והתעוררתי עם הספר "האשם"... ולא רק...

הספר הנוכחי היה הצל שהתלוותה אלי לסידורים, ולכל מקום שניתנה לי השהות לקרוא בו.

זה מסוג הספרים שלא נותנים מנוח, מטלטל, מטריד ולא מניח למחשבות.

אני מודה שאני כותבת כאן ועכשיו אחרי "מרתון של הרהורים".

שלום חנוך אומר בשיר "על פני האדמה": "הילדים הם גשר אל עצמנו, שנתן לנו הזמן..." כל-כך נכון ואמיתי!

בעמוד הראשון של הספר פוגשים את המשפט של ויקטור הוגו מ"עלובי החיים":

"כשהנפש אפלה, החטא שוכן בה אבל החוטא האמיתי הוא זה שיצר את האפלה."

מה יש לנו בספר הזה שכל-כך העסיק אותי בשלושת הימים האחרונים, ואיך מר ויקטור הוגו משתלב לנו כאן?

עו"ד דניאל הנטר בן ה-35, בדרכו לתחנת המשטרה באיזלינגנון, אליה נקרא להגן על סבסטיאן קרול בן האחד-עשרה.

דניאל שימש כפרקליט שהגן על קטינים בני חמש–עשרה שהגורל סלל להם נתיב לדרכים עקלקלות, אך מעולם לא התנסה בהגנה על ילד בן אחד-עשרה.

במה מואשם סבסטיאן קרול?

סבסטיאן מואשם ברצח!

סבסטיאן נחקר בקשר למציאת גופתו של בן סטוקס בגיל שמונה. בן הוכה למוות. לבנה הוטחה בפניו וסדקה את ארובת העין. הגופה הוסתרה בענפים ועלים, ונמצאה בפינת הפארק על ידי אחד העובדים של הגן.

החשד נפל על סבסטיאן, עקב כך שאחד המקומיים דווח על מריבה בין שני ילדים, והתיאור של הילד השני תאם לסבסטיאן קרול, ולא רק...על נעלי הספורט וחולצתו של סבסטיאן, נמצאו כתמי דם שסבסטיאן לא זוכר מהיכן הגיעו...

סבסטיאן ילד מבריק, פיקח, סקרן, מנגן, מצייר בכישרון רב, ולאורך כל העלילה והחקירה מצליח לרתק אליו את הקורא. שאלותיו של סבסטיאון בעת התחקור ובהבנת האירוע, הציפו באותה עת אצל עו"ד דניאל הנטר את עברו...למה?

ציטוט עמוד 20: "הוא זכר איך המבוגרים שפטו אותו כשהיה ילד, ועד כמה השיפוט הזה היה לא הוגן. סבסטיאן היה ילד מבריק וחלק מדניאל התחבר למוח הסקרני שלו."

החקירה הראשונית לא סיפקה את החוקרים, ולכן סב (סבסטיאן) ואימו שרלוט, נאלצו לבלות לילה במשטרה, כדי שסב בן האחד-עשרה, יוכל להיחקר שוב בבוקרו של יום המחרת.

בת בבד עו"ד דניאל הנטר חזר לביתו ומגלה מכתב מאת אימו.

מהמכתב עולה שאימו על ערש הדוואי וכל בקשתה... ציטוט מעמודים 22-23: "אתה בני, אם אתה רוצה בזה או לא. תנסה שלא לשנוא אותי בגלל מה שעשיתי. שחרר אותי מהנטל הזה, ואני אנוח על משכבי בשלום. כל אהבתי, אמא."

נשאלת השאלה: במה פשעה אימו? את השאלה הזו אני אניח כאן בשבילכם...

דניאל הנטר נולד לאימא מסוממת, שגברים התעללו וניצלו אותה ולאב לא ידוע. דניאל נאלץ כבר בגיל חמש לנדוד בין בתי אומנה, עד שהגיע לבית האומנה של מיני שאימצה אותו. מיני הייתה אלמנה ואם לשעבר בודדה וערירית , בעלת חווה שאת חיי היום יום חילקה בין העבודות בחווה, האכלת החיות והישרדות.

במקביל אט אט מגלה הקורא שלסבסטיאן לא היו חיים קלים. סבסטיאן הובחן ככמעט גאון, עם 140 אי-קיו, פיקח, נבון ובוגר לגילו, מנותק מסביבתו, אלים, חסכן בחברים ועם עדויות לתכונות השייכות לספקטרום "האספרגר". הוא חיי בעושר חומרי וחסך רגשי אצל הוריו: שרלוט-האם השברירית וקנת-האב הדומיננטי שכמעט ולא היה בבית.

העלילה מחולקת לשלושה חלקים: חלק 1: פשעים, חלק 2: האשמה, חלק 3: שיפוט. בכל החלקים הללו דניאל רואה את עצמו בסבסטיאן, כשבכול החלקים צירי הזמן נעים.

פרקי הספר קצרים, מרתקים, וקצביים שנעים על שני הצירים עבר והווה של עו"ד דניאל הנטר, מול הסיטואציה שסבסטיאן מואשם ברצח של בן סטוקס.

ליסה בלנטיין מצרפת לתוך העלילה לא מעט תובנות, להלן אחת מהן משיחה בין מיני (האם המאמצת) לדניאל ציטוט עמוד 165: "...הדברים שמפחידים אותנו קשורים ללב שלנו ולפגמים שלו. אתה תמיד מפחד מכמה דברים-לעולם לא תהיה חופשי מהפחד עצמו. אבל זה בסדר. פחד הוא כמו כאב, הוא נמצא בחייך כדי ללמד אותך על עצמך."

מה שמניח לפניי את המשפט המוכר של הרב שלמה קרליבך: "כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו." ...

האם דניאל האמין במיני?
מדוע דניאל בחר להתנתק ממיני שכל כך אהב?
האם דניאל האמין לסבסטיאן?

לשתי הדמויות הראשיות מצטרפות דמויות משנה, שמבליטות את החסך שהיה לדניאל וסבסטיאן.

אהבתי את הפרקליטה-איירין קלארק, שייצגה את ההגנה בבית המשפט, ועשתה עבודה מעולה כדי לזכות את סבסטיאן.

מותחן פסיכולוגי קולח, מהודק היטב , מעורר חמלה שעוסק בעבריינות ילדים, שמנגן על מיתרי הלב, משחיז את תאי המוח, ומותיר את הקורא בנשימה עצורה!

לדעתי הספר הזה צריך לסלול את דרכו לעולם הקולנוע... אין לי ספק שכסרט הוא יהיה שובר קופות!

לסיכום: "אין ילדים רעים יש ילדים שרע להם". (יאנוש קורצ'אק)

יופי של ספר, עם לא מעט ערפל אנגלי שמתפוגג...
האומנם?
תביטו על הכריכה שלדעתי מאוד הולמת את הנשיפות שהספר מקרין.
מומלץ בחום רב!
שום דבר בעולם לא מושלם!!!
במילה אחת: "מעולה"!
שאלה: גב' ליסה בלנטיין יקירתי, מתי הספר הבא?
לי יניני

מבעד למסך דמעות קראתי את רובו של הספר, חלקו האחר בגרון חנוק. זהו ספרה הראשון של ליסה בלנטיין אשר מטיבה לתאר רגשות ומצבים באופן כל כך חי ובועט, בבטן.
רצח ילד קטן זה מאורע קשה לכשעצמו, רצח בידי ילד רך בשנים זה כבר מערער ומטלטל.
בן סטוקס נמצא מת במגרש המשחקים, מוות ברוטלי ואכזרי, סבסטיאן קרול בן ה-11 נמצא אשם ברציחתו. ילד עם פני מלאך, עיניים ירוקות בורקות וחיוך ממיס.
את החקירה ומשפט הרצח מלווה העורך דין, דניאל אנטר, ילד מבית קשה יום, אשר יצא לאומנה ואחר כך לאימוץ.
המפגש בין סבסטיאן לדניאל מוביל להצפת זיכרונות ורגשות אצל דניאל על ילדותו וכל אשר עבר עם אימו הביולוגית והמאמצת.
דניאל מזהה אצל סבסטיאן את הילד הקטן שהוא היה, התפרצויות הזעם והדאגה האינסופית לאימו.
הזכרונות מובילים את דניאל אל ילדותו עם מיני אימו המאמצת בבית חווה קטן מוקף חיות, בד בבד עם ההודאה המצערת על מותה אשר דניאל מקבל בשוויון נפש ובהדחקה והכחשה לאור הטונים הצורמים בהם נפרדו דרכם שנים קודם.
הספר עובר בין חקירתו ומשפטו של סבסטיאן לבין ילדותו ובגרותו של דניאל, תיאורים חיים ונוגעי לב של ילדותו של דניאל לצד ילדותו של סבסטיאן לאמהות לא מתפקדות. אהבה אין סופית של ילד לאימו ולקיחת תפקיד המגונן.
ספר מכווץ בטן, ספר "מתוחכם מותח, מטריד, מומלץ בחום" כפי שלי צ'יילד רשם על כריכת הספר.
אני מטצטרפת להמלצה !!!

אפרתי שאלה מה קרה לי ולאן נעלמתי בזמן האחרון. והיא צודקת. אז אני מתנצלת אבל יש לי סיבות. לא את כולן אפרוש כאן, אבל חלק דווקא כן. הסיבה הראשונה היא עיסוקים אחרים. ובראש ובראשונה - אם כל חטאת, הלא היא פייסבוק. וליתר דיוק טרנד חדש ששאב אותי ונקרא סינגלים לוהטים. הרעיון הוא פשוט ודבילי למדי: לוקחים עטיפה של שיר או אלבום, ובמקום לכתוב את שם השיר, כנהוג, כותבים שם חלופי, בהתאם לתמונה עצמה. אבל זה יוצא מצחיק, והבעיה היא שגם ממכר. מי שלא מכיר יכול ללכת לדף ולראות. וכך נשאבתי לטרנד, והכנתי עוד ועוד שטויות כאלה. וכך זנחתי לאנחות את כתיבת הסקירות, או קריאת הסקירות שאחרים טרחו וכתבו, או תגובות אליהן.

הסיבה השנייה היא הספר שקראתי. או ליתר דיוק - כתיבה עליו. הבעיה העיקרית בסינגלים לוהטים היא שעכשיו אני כבר לא מסתכלת על עטיפות אותו הדבר. אני רואה את העטיפה הזאת וחושבת "שכחו אותי בים" או "תקחו אותי מפה" או סתם "נפל לי היויו לים". וזה הפך להיות כבר מטריד. הסיבה השלישית קשורה בקושי שלי לכתוב על ספרים שמאוד אהבתי לקרוא. ומאוד אהבתי לקרוא את הספר הזה.

אז מה בספר? לכאורה דרמה משפטית. סבסטיאן, בן אחת עשרה, עומד לדין על רצח של בן השכנים שלו. זה אפשרי כיוון שזאת בריטניה, ובמערכת החוק שלה אפשר להעמיד לדין פלילי ילדים בני עשר ומעלה. סבסטיאן טועם שהוא חף מפשע, והוריו העשירים עד מאוד והמקושרים ממש מגייסים את עורך הדין דניאל הנטר כדי להגן עליו. כתבתי לכאורה, שכן סבסטיאן הוא סיפור הרקע, הטריגר. הדמות העיקרית היא דניאל, שעובד במשפט פלילי ומגן על ילדים למרות ש"הניסיון שלו עצמו כילד היה נקודת הייחוס היחידה שלו". והניסיון הזה, שלו-עצמו כילד, הוא העניין העיקרי של הספר. במקביל להתפתחות הטיפול בסבסטיאן ובמשפט שלו, מתה מיני שהיתה אימו המאמצת של דניאל, ושני הדברים גם יחד מחייבים אותו להסתכלות רטרוספקטיבית על חייו ועל ילדותו. מילד-הורי המטפל באם מסוממת ומזניחה, לילד מופרע הנודד בין משפחות אומנה, ולבסוף לחייו אצל מיני, ולמשבר שנוצר. הספר מתנהל חליפות בין דניאל של עכשיו לדניאל הילד. הדרמה נוצרת פחות מהמשפט ומהדרך שבה הוא מתנהל, ויותר מהסקרנות לדעת מה בדיוק קרה שם בסוף, בין דניאל ומיני.

עכשיו מגיע החלק שבו אני צריכה לומר מה אהבתי בספר. אני מניחה שהכנות הרבה שבה הוא נכתב והתיאורים נקראים אמינים מאוד. הדמות של דניאל מורכבת ומראה בין השאר את החשיבות של בית יציב ואחריות של מבוגרים בהתפתחות של ילד. גם הדמות של מיני מורכבת וקשה לפיענוח. הסיפור של סבסטיאן די צפוי מראש, אבל אני מניחה שיש רמה מסוימת של מורכבות שכבר לא מומלץ לעבור מעליה במה שהוא בסך הכל ספר באורך בינוני.
מומלץ.

על כריכת הספר כתובה המלצה: "מתוחכם, מותח, מטריד..." של לי צ'יילד.
אז לא מתוחכם ולא מותח ולא ממש מטריד אבל כן ספר טוב בסך הכל.
הוא בעיקר לא מותח. אין פה שום מתח אמיתי כמו שהיית מצפה במבט ראשון על הספר הזה.
יש פה 2 סיפורים שמסופרים במקביל:
1. ילד בן 11 (סבסטיאן) המואשם ברצח ילד אחר.
2. חיי ילדותו של עורך הדין של הילד הזה (דניאל)
הפרקים בספר עוסקים לסירוגין בשני הסיפורים. כלומר פרק אחד על דניאל הצעיר ופרק אחד על חקירת הרצח והתנהלות המשפט בהמשך.
הספר אינו ספר מתח בשום קנה מידה למרות כביכול הרצח עצמו של הילד.
אין הרבה דמויות בספר בכלל וכל נושא מי רצח את הילד לא באמת הנושא המרכזי בספר כמו שציפיתי מההמלצה של לי צ'יילד.
אחרי שמבינים את זה יש לשפוט את הספר הנ"ל לפי מה שהוא כן: ספר דרמה טוב, כתוב יפה, מרגש, זורם ונכנס ללב.
הסוף עצמו של הספר באמת די צפוי ובגלל זה כספר מתח הוא נכשל כישלון חורץ.
סיפור חייו של דניאל כילד אומנה מופרע שהחיים התאכזרו אליו לא מעט פעמים הוא הסיפור האמיתי פה ואי אפשר שלא להיקשר לדמות שלו ולחשבון נפש שהוא עובר במהלך הסיפור.
ישנם אלמנטים נוספים שניתן היה להכניס לספר על מנת לשדרג אותו יותר לטעמי וישנה איזו תחושת פיספוס בסיום הקריאה שיכולתי אולי יותר להתחבר לגיבור אבל מנעו ממני...
סך הכל ספר די טוב.

ספר מתח משפטי שעיקרו נוגע בילדים צעירים בבריטניה ובעבריינות ילדים, וכן בגיל הנמוך (גיל 10) של אחריות פלילית ואפשרות לעמידה למשפט בבריטניה.
דניאל הנטר בן ה- 35 הוא עו"ד שנקרא לייצג את סבסטיאן, ילד בן 11 החשוד ברצח ילד אחר בן 8. דניאל עצמו היה בן לאם חד הורית, מסוממת וחסרת כישורים הוריים. כבר בגיל 4 או 5, דניאל נלקח מאמו למשפחות אומנה ובסביבות גיל 11 הקשר עם אמו מנותק לגמרי בהחלטת הרשויות והוא מאומץ ע"י האם האומנת שלו. דניאל מזדהה ומבין את סבסטיאן על בסיס עברו כילד, וביחד עם איירין, הפרקליטה שמייצגת את ההגנה בבית המשפט הם עמלים להוציאו מהאישום החמור.
ספר מעניין ומסקרן, הן על שיטת המשפט בבריטניה, הן על פשעי ילדים ואחריות פלילית והן על הדילמות שיש לעורך דין מטעם ההגנה.

האשם הוא נסיון לחבר בין 2 עלילות שהחוט המקשר הוא דמותו של עו"ד דניאל הנטר

עלילת רצח של ילד בן 8 על ידי ילד אחר בן 11 -סבסטיאן ילד שסובל מתסמונת אספרגר שמגלה ביטחון עצמי רב.
סבסטיאן המואשם ברצח מיוצג על ידי דניאל שאל עלילותיו אנו מתוודעים דרך תחושת הזהות עם סבסטיאן
ותחושת הדמיון בין ילדותו שלו לסבסטיאן

סבסיטאן שאמו הנרקמונית לא מסוגלת לגדלו מועבר ממשפחה אומנה אחת למשנה
עד שהוא מועבר לבלעת חווה בשם מיני וחיין עוברים טלטלה.
מיני מסתירה את עברה הטראגי של משפחתה והיא ודניאל מתוודעיםאט אט - כשלאורך כל הסיפור אנחנו מבינים שהקשר נותק ביניהם מסיבה שתתברר בסופו של סיפור

העלילה על ילדותו של דניאל עולה בהרבה על עלילת הייצוג של סבסטיאן - המתח בעלילת הרצח לא קיים לצערי
לעומת זאת ילדותו של דניאל מוצגת בצורה יפה ומסבירה אח"כ את בגרותו ובחירתו בעתיד , התנהלותו והתנהגותו
לא מדובר בספר מתח

ספר טוב. שתי עלילות מסופרות במקביל: האחת היא דרמת מתח משפטית כשבמרכזה עורך דין (דניאל). השנייה היא סיפורו הנוגע ללב של ילד אומנה (אותו דניאל, והפעם בגרסתו הצעירה).
למרות שניתן לנחש כבר מאמצע הספר את סופו, עדיין קריאת הספר מהנה. כתיבה מדויקת, לא טרחנית וזורמת.
מומלץ!