אמרתי כבר שחבל שאין תחרות כמו "מאסטר שף" רק לסופרים? אמרתי. אז אני אומר שוב. אני מניחה שאילו ניר דרום היה ניגש לתחרות כזאת היו אומרים לו שבאמת, כל הכבוד על המאמץ. אבל שאין די בקשר אישי לטרגדיה נפוצה, ואין די בסיפור קורעלב. אני מניחה שהיו שולחים אותו לחזור למטבח, לבשל את הדברים שוב, לחשוב איך לעבות את הדמויות, לתת להן עומק יותר, להוסיף אמינות לעלילה, ולחזור בעונה הבאה עם תוצר טוב יותר.
מה יש כאן? יש דורית. היא בת 14 עכשיו. כלומר ילידת 2001. גדלה בירושלים עם אמא שלה שרה, ובלי אבא, כי הוא מת עוד לפני שהיא נולדה. היא אוהבת את דולי פרטון, ומהווה אינדקס מהלך של שנות הפקה של כל סרט שראתה אי פעם, וגם כאלה שלא. יש אנטי רייצ'ל, שזה דודה רייצ'ל באנגלית, אבל כנראה גם אמור להיות מן בדיחה כזאת. היא רווקה תל אביבית שתופרת שמלות כלה, ומארחת את דורית חודשיים בכל שנה, בזמן שאמא של דורית מתאוששת בארץ מולדתה הודו. חוץ מזה יש בובי ונייתן, שהתפקיד שלהם זה להתאהב בדורית וברייצ'ל בהתאמה.
הסיפור מתחיל בקיץ אחד שבו רייצ'ל מחליטה לספר לדורית את האמת על נסיבות המוות של אבא שלה. הסיפור שונה ממה שדורית הכירה עד כה, והוא מרגיז אותה מאוד. הספר הזה הוא ספר התבגרות וספר מסע. כלומר מסע שגורר התבגרות, או לפחות אמור לעשות את זה. בובי ונייתן נמצאים בעלילה גם כדי לספק לדורית ולדודה שלה מקומות סבירים לשהות בהם כשהעלילה עוברת לניו-יורק. שכן תבינו, אבא של דורית נהרג באסון התאומים, ודורית יוצאת למסע בעקבותיו. כן, עד כמה שזה לא סביר שנערה בת 14 תצא לבד לנסיעה מעבר לאוקיינוס. כבר כתבתי בכמה מקומות שכתיבת ספר בגוף ראשון היא בעייתית. בעיקר כי קשה לעשות אותה בצורה טובה ואמינה. כתיבה בגוף ראשון מפי כמה דוברים קשה פי כמה, משום שהיא מחייבת את הסופר לעבור בין כמה "קולות" במהלך הכתיבה. מסתבר שיש דבר קשה מזה, והוא לכתוב בגוף ראשון של מתבגרת.
אתם לא באמת רוצים לקרוא סיפור בגוף ראשון של מישהו בגיל 14. אם זה חכם ואינטיליגנטי (כמו נניח ב"אשמת הכוכבים") הקול גובל בחוסר אמינות. כי רוב בני העשרה, ובכן אינם כאלה. אני כמובן מוציאה מהכלל הזה את בני ובנות העשרה שכותבים כאן באתר, כי הם כולם אינטיליגנטים לעילא, רק אומרת איך זה נשמע. ואם זו כתיבת טיפש עשרה אופיינית, ובכן - אתם לא רוצים לקרוא את זה. אלא אם אתם בני 14. דורית, איך נגיד את זה? היא לא חכמה ואינטילגנטית במיוחד. אבל מסתבר שגם הדודה שלה, שכבר מזמן עברה את גיל העשרה, לא חכמה או אינטיליגנטית במיוחד, ורק משבצת את דבריה כל הזמן בביטויים באנגלית, שאמורים לרמוז לקורא ששפת האם של הדוברת אינה עברית, אבל רק מטריחים את הקריאה. מה שהספר מכיל זה כתיבה קופצנית בגוף ראשון, של ארבע דמויות שטחיות שלא מצליחות לבנות לעצמן אופי אמיתי ועומק.
מה עוד יש כאן? המון מידע על דולי פרטון, המלווה את דורית על כל צעד ושעל. וגם קצת מידע על אופרה, המלווה את אנטי רייצ'ל. טרגדיה לאומית שמשתקפת באסון אישי, אנשים שלא מצליחים להתגבר על הצער ולהתמודד איתו בחייהם. קצת רומנטיקה, ועוד קצת, ועוד הרבה. ו... ובכן, זהו. ספר שאפשר לוותר עליו בקלות.


















