אתחיל בכותרת הספר: אין זו ביוגרפיה של סופר מוסלמי, אלא סופר מאוד יהודי, מענין איך הוצאת הספרים נתנה לו שם כזה?
אין זה רומן או ספרות יפה( מה שמוגדר FICTION).
זהו ספר זיכרונות של חמולה יהודית בעיראק, בתקופה שבין 1930 ועד 1950 והעליה לארץ, והקורות אותם בארץ כתוב ממבטו של אחד מחבריה שהיה ילד קטן ועלה כנער .
הספר מיועד בעיקר לעולי עיראק. קל להזדהות עם הביטויים , המינהגים כמו ההירארכיה בתוך המשפחה והבנים:
הבכור המפונק ביותר, יתר האחים במידרג יורד לפי גילם.
יש תיאור נפלא של הבית שהם גרו בו בעיראק ואפילו שירטוטים אדריכליים שמאפשרים התמצאות.
אימו של בדרי , נותרת אלמנה ומחוייבת לפרנס ולחנך את ילדיה. והיא עושה זאת בשלושה כללי יסוד:
א. לא להיות אלים בשום פנים ואופן.
ב. לשאוף ללימודים והתקדמות.
ג. על כל אחד לקחת אחריות על מעשיו.
בעצם קבלת אחריות הוא מוטיב נפלא מול ה"מגיע לי " שאנו שומעים היום, או הורים שמתיצבים להגן על הילד בכל מצב.עקרונות אלו לא היו נחלת כל המשפחות בעיראק ולא של כל מרכיבי החמולה שמתוארת בספר.
אחת הדודות למשל, הגנה בעקביות על בנה גם כשהיה אלים.
יש בספר תיאור טוב של ההתפוררות של החמולה לתאים משפחתיים של פרטים מבני המשפחה.
עם זאת, בספר תיאורים ארכניים לקורא מבחוץ. אבל נזכור כי הספר נכתב לבני המשפחה.
האם היא דמות רקע חזקה ויוצרת מצע טוב לחיות כמשפחה ופיתוח כלים לחיים לילדיה.
כשהיה קטן והצמצום באוכל היה גדול, היה בדרי אוכל את מנתו ושואל את אימו :" האם אכלתי מספיק?" , והיא ענתה תמיד :"כן". וזאת כדי להצביע כי יש עוד אחים בתור לאוכל.
כשהקניטו אותה ., מה יצא מילדיה? ומדוע היא אינה מוציאה את הילדים לעבודה מלאה ( הם עבדו חלקית ולמדו במקביל) ענתה משפט נפלא:
" כן, אני רוצה בן אחד שיהיה רופא - שיקבע את מותי,בן אחד שיהיה עורך דין - שיכתוב את צוואתי, בן אחד שיהיה מהנדס ש"יהנדס" את קברי, בן אחד שיהיה כלכלן- שילמד אותי איך לחיות מההכנסות הקטנות שלנו".
וכדי להשתיק אותם ולהפגין את נחישותה, הוסיפה :"ובן משורר- שישמיע קינה על קברי!".
דרך אגב , הם הגשימו את צוואתה במלואה.
כאמור זה ספר לבעלי ענין. דק בעוביו ומלא תוכן למתענינים בו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
