אם הייתי צריכה להשוות את אובה לפרי ירק - הוא מיד היה הופך להיות בצל . כי זה מסוג האנשים שמהרגע הראשון להיכרות הראשונית אתה יודע , פשוט יודע , שיותר מדי טוב לא יכול לצאת ביניכם . או , זהו . שלא . כי הבצל - עטוף בהרבה קליפות . וכשאתה מתחיל לקלף אותן , אתה לא יכול שלא לשמוע בראשך את המשפט הכל כך מדויק: אל תסתכל בקנקן , וכו' וכו'.
ככל שאתה מוריד את הקליפות הדקיקות , ומתגלה לך הירק הנהדר הזה , שכל כך מוסיף טעם , ואיך בכלל אפשר בלעדיו , או אז אתה מבין שדרך החתחתים היתה שווה , ואתה כל כך מופתע , כי אתה מגלה שם אוצרות שלא היו נגלים לך אם היית מוותר .
אז מי זה אובה? אובה הוא מסוג האנשים שהכל אצלו צריך להתנהל by the book . הוא קפדן , פרפקציוניסט , איש של הרגלים מקובעים , עקרונות , כזה טרחן .
אובה בן ה -59 אשר התאלמן מאשתו סוניה , ופוטר מעבודתו לאחר כמה עשורים של עבודה , אותה אהב או שלא , זה לא משנה . כי לעבוד צריך , וכזה הוא אובה . עושה מה שצריך לעשות , ומה שצריך - עושה על הצד הטוב ביותר . מעולם לא הפסיד יום עבודה , לא חלה , היה עובד מסור וקפדן . ואז כשאיבד את שני הדברים המרכזיים בחייו - אשתו , ועבודתו , חש אובה שאין טעם בחייו . כי לפתע נוצר חלל גדול בחייו , וזה לא רק האובדן היקר של שני הדברים הכי משמעותיים בחייו . אלו שעות הפנאי הרבות שהתווספו לחייו פתאום , נתלו על צוארו כמו שרשרת אבני חן שלא ביקש מעולם , ולא ידע מה לעשות בה .
והוא כל כך מתגעגע לסוניה אשתו האהובה , ויותר מכל הוא מתגעגע לתנועה הזו שהיתה עושה כשהיתה משחילה את אצבעה לתוך כף ידו .או כשהיתה מניחה את חוטמה בשקע צוארו בלילה , כשהיו שוכבים במיטתם מחכים לשנת הלילה שתבוא , תעטוף אותם , ותעביר אותם אל יום המחר .
כזה הוא אובה , אדם צנוע , החי חיים פשוטים וצנועים , המורכבים משגרה שבנויה מהרגלים . וכשאלו נשמטו מתחת לרגליו , בנה לו אובה שגרה חדשה . בכל בוקר , לאחר היקיצה , ושתיית הקפה , היה נועל את קבקבי העץ (שבדיה , זוכרים?) ויוצא לסיור רגלי בשכונה.
ביקור בחדר המחזור - ושם אובה בודק שכל פסולת נמצאת בפח המיועד לה , ולא חלילה עשתה דרכה בטעות לפח אחר . כי זה איום ונורא מבחינת אובה .
ואז היה בודק את חדר האופניים , המשמש לאחסון אופניים של הדיירים , ובודק שלא חלילה שיש אופניים הנמצאים מחוץ לחדר . ואז , בעוזבו כל חדר , מושך אובה בידית הדלת שלוש פעמים . לא אחת ולא שתיים כי אם שלוש . ככה . תמיד . למה? כי ככה אובה .
ואז היה מציץ אובה אל חניית האורחים , ומוודא שלא עומד שם רכב יותר מעשרים וארבע שעות . כי זו המהות של חניית האורחים , ואתה לא יכול יותר מזה. והיה אם חרגת מהכלל - אובה יוציא מכיסו פנקס ועפרון וירשום את מספר הרכב . יש כאלה הסבורים שכללים נועדו כדי להפר אותם . לא אובה . הוא לא נמנה על האסכולה הזו . כי כלל זה כלל וצריך לחיות על פיו!
באחד מטיולי הבוקר מוצא אובה חתול שחציו קבור בשלג , ובעודו מחלץ אותו בעזרתה של שכנתו , ברגע הזה אנו עדים לשינוי שחל באובה . כי אובה , יש בו משהו קצת חתולי באופי . גם הוא כמו החתול , עצמאי , לא יותר מדי נזקק לאחרים , יש משהו מתריס בהתנהגות שלו .אבל כמו החתול כך גם אובה , עצמאי ככל שלא יהיה , בסופו של דבר כולנו צריכים את החום האנושי , ואפילו אובה הנוקשה משתנה , ואט אט מפשיר , ומפציע מולנו במלוא הדרו , קסמו , וטוב לבו השופע .
כוחו של הספר המדהים הזה הוא לא בעלילה , כי כמעט אין כזו , וגם אם כן - היא לא נפתלת ומסועפת . (ואומנם יש בספר רעיון מרכזי שסביבו הכל נע -אלא שאני לא נוגעת בו מחשש לספויילרים )היא מינורית , והיא רק כקול שני לדמויות ,כי יותר מכל הספר הזה עוסק באנשים , והוא על אנשים . הדיוק שבבניית הדמויות , היחסים בין הדמויות , בניית דמות החתול - אני משוכנעת וכל כך בטוחה שהסופר מגדל חתול , ואם לא - לבטח הוא חי עם חתול בעברו . התנועות האלו , הטיית הראש האופיינית כל כך לחתולים , כל ההתנהלות של החתול , כמו גם האנשים , מעידה על אהבה גדולה לכל היצורים החיים על פני האדמה .
יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי צוחקת במהלך הקריאה , למקרא תיאור מדויק כזה או אחר . לא שבסוף לא בכיתי, שלא תטעו .
ההמלצה שלי היא לא חמה , היא רותחת .ספר מצויין , מרגש , ובעיקר מאוד מאוד אנושי .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
