אני ומירה מגן זה סיפור אהבה . החל מספרה הראשון שראה אור אי שם באמצע שנות התשעים ,בקובץ הסיפורים הנהדר כפתורים רכוסים היטב, הלכתי שבי אחר כתיבתה העשירה והסוחפת.
ובאהבה כמו באהבה - יש עליות , יש מורדות , יש משברונים , יש ירידת מתח קלה , שאצלי היא הגיעה בספר וודקה ולחם , ונמשך אל עיניים כחולות מדי . אבל, בספר הזה , נראה שמירה מגן חוזרת לעצמה בפול גז.
כבר בפרק הראשון , התחלתי להרגיש עצבות רק מהמחשבה מה אני אעשה כשהספר ייגמר. ככה .
להגיד על מירה מגן שהיא סופרת , זה יהיה עלבון . מירה מגן היא בוראת של דמויות .
אני לא יודעת , ומעולם לא עלה בדעתי איך נולד סיפור. קודם מומצאות הדמויות וסביבן נרקמת העלילה? ההיפך? תוך כדי עלילה נולדות הדמויות?
אבל דבר אחד אני כן יודעת , וכמעט בטוחה בו . אצל מירה מגן זה טקס , ומרגיש לי אחרת .
זה מרגיש לי שמירה מגן עושה הפרייה חוץ גופית - במקרה הזה - הפרייה חוץ ספרית לדמויות שלה.
היא מחכה שהן ייקלטו , יבשילו , יתפתחו , ואז - כשהן מגיחות לעולם , היא מגדלת אותן , ניכר בכתיבה שלה שעם המון אהבה - מטפחת אותן , ואז , רק אז , משחררת אותן אל בין דפי הספר ונבכי העלילה.
הן לא דמויות אקראיות שהתפתחו תוך כדי . לא ולא . הן דמויות פרי מחשבה רבה ולימוד מעמיק שלהן. לנו היא מגישה אותן במלוא הדרן , כפרי בשל שמישהו טיפח וטיפל בהן היטב .
ביני לבין עצמי יכולתי לשמוע את צחוקה של יונינה - כזה שאי אפשר לפספס , מתגלגל , וכזה שמדביק את כל השומע אותו .
יכולתי להריח את הריח בנגרייה של חנן , של נסורת העץ הדחוסה שעומדת בחלל החדר , יכולתי להריח את הבושם של זוהר זיו , מה זאת אומרת איזה? פצ'ולי כמובן! אבל לא זה הגרסה החיוורת , הכאילו , שמוכרים בבודי שופ , אלא זה התמצית שמן המרוכזת שאפשר להשיג רק בהודו .
החמלה והרגש שמירה מגן יוצקת לתוך הדמויות שלה , גורמות לך , הקורא , להרגיש שאתה מכיר כל אחד ואחת מהן .
כל מה שאספר על העלילה רק יעשה עוול לסיפור הנפלא הזה , כי סיפור המסגרת בכמה מילים לא יכול להכיל את כל השפע והטוב שגלום בתוך הדמויות והספר,ובכל זאת קצת:
נאוה , אישה נשואה, ואמא לבן , מעצבת פנים , מקבלת באמצע החיים מהלומה אכזרית , ומאבדת את בעלה ובנה בתאונת דרכים .
לא רק אותם איבדה נאוה , גם את הטעם לחיים איבדה יחד איתם . נאוה ממשיכה לחיות , אבל היא מתנהלת בחיים כחי מת , ומתנהגת כמו אישה שכל חייה מאחוריה . הבחירה לעבור לדיור מוגן , הבחירה בעבודה שלא דורשת ממנה יותר מדי , אולי כזו שרק נותנת לה סיבה לקום בבוקר .קיום קשרי משפחה מועטים , עם אחיה וגיסתה האוהבים והמגוננים , את כל אלו עושה נאוה על אוטומט , ללא חדוות חיים ועם אפס תשוקה.
עד אשר החיים מתדפקים על סף ליבה של נאוה, ומוכיחים לנו שוב ושוב שהחיים נמשכים , הם חזקים , והם פה .
הסיום של הספר מחזק את המשפט שבכל רע יש גם טוב , והוא נגמר בצורה כזו שאם יום אחד מגן תרצה לכתוב לו המשך , לא יהיה קל מזה .
ספר מרגש , אנושי , מומלץ בחום!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
