*****
זיידי סמית היפהפיה הוכתרה לפני כחמש עשרה שנה כ"הדבר הגדול הבא" כשספרה הראשון "שיניים לבנות" ראה אור וזכה בצדק להצלחה עולמית, וזאת בהיותה בת עשרים וחמש בלבד. קראתי אותו ממש מזמן, אבל אני זוכר אותו כספר נפלא על מהגרים, חיים בעיר זרה, התבגרות בצל הורים שמרנים ועוד נושאים טעונים ששזורים זה בזה באופן מעורר השתאות שאינו אופייני לכתיבת ביכורים.
לפיכך, את "סוחר החתימות", ספרה השני, קראתי בשניה שיצא, והוא היה די מבאס, למרות הרעיון הבסיסי המעניין שלו. הוא לא דיבר על כלום, ממש. "על היופי", למרות המועמדות לבוקר ועוד פרסים, היה פשוט סתמי, וגם הוא הסתובב סביב עצמו ולא הגיע לשום מקום. כן, הם כתובים טוב והכול, אבל לא היה בהם את הניצוץ המבריק שהיה ב"שיניים לבנות", כנראה ששם היא כילתה את כל המוג'ו שניתן לה, כמו ילדה שמחסלת בבת אחת את כל הבונבוניירה שקיבלה מהדוד מאמריקה, ואז מקיאה כל הלילה.
כמעט עשר שנים חלפו מאז, והנה פתאום ראיתי את הספר הזה בחנות. NW, החלק הצפון מערבי של לונדון, חיים של אנשים. המממ... יכול להיות כמו שיניים לבנות. יכול להיות רגיש ומלא ניואנסים. יכול להגיד משהו על החיים. יכול להיות חכם ומענג.
יכול. אבל מה שיצא זה איזה מין קישקוש גרפומני, עשוי בחלקו כזרם תודעה לא מעניין וחלקו כמין אינטראקציות ושיחות בין אנשים, פטפטני, חפרני, מבושם מעצמו, ולא מעניין בכלל בכלל בכלל. בחצי השעה שהכרחתי את עצמי לקרוא באוטובוס לעבודה, כי לא היה לי ספר אחר והתרגשתי כשבחרתי את זה כי חשבתי שזה יהיה אחלה ספר - הרגשתי כמו מישהו שמסתובב בתוך בדיחה פרטית של דמות מומצאת שיושבת בבית קפה ומחפשת רעיונות באסוציאציות שעולות לה באותו רגע. מלצרית, הקפה מתקרר, גירוד ברגל, הלוואי שהיה קורה פה משהו, אוף, מתי הולכים, מה זה הכתם הזה, מישהו הסתכל עליי, לא הוא לא הסתכל, שתים עשרה תשעים לקפה, סתיו. אלוהים אדירים, זה פשוט לא קריא.
וגם הכתיבה עצמה, אפעס, מעצבנת. היתה לי פעם חברה שהקפידה מאוד לא לכתוב את המילה "אני" במשפטים כי זה היה נראה לה מתנשא. אז היא היתה מאלצת משהו כמו: "אוהבת אותך, יוצאת עכשיו לכוון אמא שלי. מרגישה שלא רוצה לדבר על אתמול, וחושבת שיכולת להיות יותר רגיש, אתה יודע כמה שפגיעה". אז תחשבו ככה, רק בלונדון. עם ניסוחים שהם כה וואנאבי מתוחכמים ופיוטיים וחדי אבחנה, שבסיכומו של דבר, הם פשוט מעאפנים.
נראה לי שזה הספר שנטשתי הכי מהר בכל שנותיי כקורא. אחרי עמודים 13-30, ואת 45-52, ו-214-215 (דיפדפתי בעצלתיים לסוף, כדי לראות אם משהו משתנה. לא) החלטתי לסגור.
להתרחק כמו ממגיפה.
****