****
למרות שאנחנו חברים, כן? ובלי לפגוע - אם הייתי מת עכשיו, כנראה שלא הייתם יודעים על זה. אני לא מדבר על מוות מהסוג שהיה מגיע לחדשות. הייתי עושה איזו תאונת אופניים ביזארית, או מקבל התקף לב, או איזה סרטן אלים שהיה מחסל אותי תוך כמה שבועות. אף אחד במשפחה לא היה חושב לסגור לי את היוזר היתום ב"סימניה". אולי רק בפייסבוק. הביקורות וההערות היו נפסקות. אחרי חודש חודשיים מישהו היה שולח לי מייל "איפה אתה?", וכשלא הייתי עונה, היה שולח שוב, ואז מניח שזנחתי את האתר וממשיך הלאה בחייו.
בחיינו הווירטואליים, אנחנו אומללים עד אימה. כמעט לאף אחד משלוש מאות ה"חברים" שלי בפייסבוק לא איכפת ממני באמת. אני לא יכול לכתוב הודעה לזאתי שלמדה איתי קורס בבצלאל לפני עשר שנים ועכשיו מדי פעם שולחת לי "לייק" על סטטוס משעשע, ולספר לה שאני מרגיש בודד או מדוכא, טובע או חרד. פשוט אי אפשר. האינטרנט שדד מאיתנו את מעט הכישורים החברתיים שעוד היו לנו, מאז שנטשנו את חיי הקהילה והמשפחה לטובת אייפון שלוש, ארבע או חמש.
עד לפני שלוש שנים בערך, היו שלושה "אלון אלפרט"ים. בארץ, לפחות. אחד אני. אחד עורך דין. ואחד גיטריסט מצחיק ואיש מוכשר שהלך לילה אחד לישון ולא קם. בן ארבעים. אבא שלי פתח בבוקר עיתון וראה מודעת אבל עם שמו של בנו הצעיר, וכמעט קיבל התקף לב. גם אני, כמעט.
הספר הזה עורר בי המון מחשבות, על המון דברים. בקצרה, הוא מספר על מקסוול סים, גבר אנגלי בן 48 שאשתו ובתו עזבו אותו, הוא עובד באיזו כלבו בעיירה עלובה, ואין לו ממש חברים. הוא כמה לקשר, אבל איך יוצרים קשר? עם מי? הרי לבקוע את החומה המרצדת של האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר זה כמעט בלתי אפשרי.
בניתי לעצמי חיים לא רעים. בכנות, להוציא מלחמה גרעינית עם איראן, אני די בסדר. יש לי אישה שאני אוהב. ושלושה ילדים קטנים שעדיין אוהבים אותי ועוד אחד שמתבשל על אש קטנה, ובית עם משכנתא, אבל גם עם גינה גדולה. אני די בריא. יש לי מקצוע לא רע, שמפרנס אותי לפחות בהווה הנראה לעין. ההורים שלי חיים, מבוגרים אבל בריאים טפו טפו טפו. יש לי שניים שלושה חברים די קרובים ועוד כמה פחות קרובים. אני מכיר שטחית בטח עוד כמה מאות אנשים, ולמרות שאני יצור חברותי ורחב אופקים, אני לא יכול באמת לדבר עם אף אחד מהם. אף לא אחד.
עוד עשר שנים, אני אהיה כמעט מובטל. כדי להתפרנס אצלם סרטי בת-מצווש עתירי נצנצים ואפקטים, אשתי תברח עם מדריך האירובי, הילדים שלי ישנאו אותי כי יהיו בגיל ההתבגרות והיצורים היחידים שהם ידברו איתם ייקראו "אייפד 14", ואני אזרק החוצה. לאן? אני לא יודע. אולי גם אני אתחיל לדבר עם הקריינית של ה-GPS שלי, כמו מקסוול סים, בספר.
אני מתפזר קצת גם לכיוונים אחרים, ברשותכם.
עוד כשהשנים התחילו ב-..19 היתה לי חברה שהייתי מאוהב בה עד האזניים, אבל מסיבה עלומה כלשהי היא שברה את לבי והלכה למישהו אחר. היום יש לה שני ילדים והיא גרה בלונדון, לא דיברתי איתה המון שנים. לפני כמה חודשים פתאום נתקלתי בשם שלה איפשהו, ונזכרתי פתאום בסיסמת האימייל שלה. לא יודע מה קפץ עליי, ניסיתי להיכנס לה למייל. והצלחתי. תבינו, אני לא איזה סטוקר מגעיל או סוטה, זה היה אימפולס רגעי ומצאתי את עצמי משוטט לה במייל בפנים אדומות מבושה וחרדה, כמו גנב נרקומן שפרץ לדירת שכניו. ניסיתי למצוא מיילים ישנים שבהם היא סיפרה למישהו למה, לעזאזל, למה היא עזבה אותי. או לכל הפחות, איזה מייל עדכני שבו היא תכתוב שזה היה המעשה שהיא תתחרט עליו תמיד, כי הייתי טוב, כי היא היתה טיפשה, כי...
לא היה שום מייל כזה. רק כל מיני "מה שלומך?", ו"בשבוע הבא אני נוסעת לקולומביה" כאלה, החרא היומיומי שכולנו כותבים במיילים. שום דבר עם משמעות. סגרתי את האתר, מבוייש, ונדרתי לשכוח את הסיסמה ולא להיכנס אליו שוב.
כל הקיום שלנו אקראי כל כך.
יצחק סימון הוא חבר ב"סימניה". הוא נהרג לפני שנה בדיוק, כשנער שנרדם על ההגה דרס אותו ואת חברו על אופניהם, ליד בית שמש. יש לו כאן ביקורות, וסיפורים. אנשים עדיין עושים לו "לייקים", וכותבים לו הודעות. הוא גם "עוקב" אחריי, מאיפה שהוא נמצא. הוא נהרג בגיל 63, עכשיו הוא כבר בן 64. מדהים, להמשיך לחיות ב"סימניה". מדי פעם אני נכנס לפרופיל שלו, אולי הוא פירסם עוד ביקורת חדשה.
****