ביקורת ספרותית על חנות הספרים של הסופרים - אחרית דבר: אלכס אפשטיין - מיני זיקית #1 מאת מיכאיל אוסורגין
ספר טוב

---

"בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות. הרי כבר היינו רגילים לכתוב בלשון נקייה, היה לנו מילון של ביטויים מוסכמים – ולפתע פתאום נאלצנו ללמוד הכל מחדש. אבל החופש הזה לא הספיק להאריך ימים ולייגע..." בנימה אירונית זו מתחיל הספרון "חנות הספרים של הסופרים" . זהו ספרון קטן – ממש קטן – אבל גדול. כלי הקיבול זערורי 59 עמודים קטנים אבל התכולה – כמעט כמו בנס פך השמן של חנוכה - עשירה להפליא.

אוסרגין מספר על יזמה של מספר אנשי רוח, כולם חובבי ספר, להקים חנות ספרים שפעלה במוסקבה בין השנים 1918-1922, תקופה שאוסורגין מגדיר כ"...שנים הנוראות ביותר של ההרס, הטרור וחורבן הרוח". דרך ההתנהלות בחנות, הלקוחות – מוכרים וקונים - ואנשי החנות עצמה, הקורא נחשף להיבט מסוים במשטר הטרור הסובייטי באותן שנים, על המאבק ההרואי של הסופרים להציל שכיות חמדה ספרותיות ולשמש כמקדש לשוחרי תרבות בזמנים האיומים הללו. על מאבק הקיום הפיסי ועל הצורך ביצירתיות כדי להתמודד מול שגיונות המשטר, חלקם נובעים מאידיאולוגיה וחלקם מבורות.

אבל לחנות היו גם היבטים גשמיים לא פחות חשובים: היא שימשה לא אחת לצרכים הומניטאריים קיומיים: "...יאקובלב התמחה בספרי לימוד ובקניית ספרים מעניי העיר....(יאקובלב) היה לוקח את המוכר לפינה מרוחקת מסתודד שם איתו ולבסוף מגיש את החשבון לקופה. 'הנה, תשלם בבקשה על הספרים, קניתי'. אחרי שהמוכר יצא הוא אחז את ראשו בידיו: 'מה נעשה עם הזבל הזה! אין פה שום דבר שאנו צריכים.' ' אז למה קנית?' ' לא היה אפשר לא לקחת. האיש מתנדנד מרעב. הביא את הדבר האחרון שנשאר לו". ואכן דרך אנקדוטה זו נפתח אשנב לשנות הרעב הנורא...כאשר ערכו של ספר נדיר ויקר בזמנים רגילים מתורגם לכמה קמח שיפון יקבל המוכר עבורו. הביטוי "אם אין קמח אין תורה" מקבל משמעות מיוחדת בהקשר זה.

השורה התחתונה: ספרון מקסים משובץ באנקדוטות מלאות הומור חלקו שחור ובתיאורים מאופקים אך בהירים לגבי מציאות עגומה – רוחנית וגשמית כאחד. מומלץ.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על חנות הספרים של הסופרים - אחרית דבר: אלכס אפשטיין - מיני זיקית #1