יומנו של מר דארסי כיאה לפאנפיק של ספר חסר עמוד שידרה משל עצמו.
בגב הכריכה כתוב שהספר מהווה המשך ישיר ונאמן למקור. וכך בדיוק הרגשתי. נאמן למקור וחסר עלילה עצמאית.
היה נחמד להיזכר בעלילותיהם של אליזבת ומר דארסי ולקרוא את הדברים מנקודה שונה, אך העלילה לא היה מרתקת, מכיון שידעתי על כל התפתחות שתקרה. לא היתה עלילה מעבר לעלילה של "גאווה ודעה קדומה". ובשביל זה יכולתי לקרוא את המקור, אין לי צורך בחיקוי הנאמן לו.
להגיד שלא נהניתי יהיה שקר. נהניתי. הכתיבה מדויקת ונעימה בדיוק כמו בספר הקלאסי. להגיד שקראתי כל מילה בקפידה? שקר. רפרפתי על עמודים וחיפשתי את ההתפתחויות שאותן אני מכירה מהספר האמיתי.
הגדילה הסופרת לעשות וכתבה אפילוג שלא מופיע בספר של ג'יין אוסטן. היה נחמד שסוף סוף יש כאן כתיבה עצמאית. בתור קוראים, אנחנו נהנים לקבל סקירה בסוף הספר שמספרת לנו שכולם מאושרים והכל נגמר בהפי אנד. בסוף סידרה טובה אני מדמיינת את האפילוג הזה בעצמי. אבל גם פה, הרגשתי שהסופרת לא מחדשת שום דבר ולא באמת תורמת. רק עוזרת לנו לדמיין את הברור מאליו.
אז בתור עבודת תחקיר על עבודתיה של ג'יין אוסטן, זה ספר מצוין ומדויק.
בתור ספר עצמאי.. תקראו רק אם באמת יש לכם זמן והרבה אהבה לקריאה חוזרת בספרים.










