פרק 1:
היום. הכי. גרוע. מעולם
נעמי
לא ידעתי למה לצפות כשנכנסתי לקפה רֵב, אבל אני יכולה לחתום שלא ציפיתי לצילום שלי מאחורי הקופה הרושמת מתחת לכותרת המעודדת ״לא לשרת.״ מגנט־פרצוף מצהיב וזועף הצמיד את הצילום למקומו.
אז ראשית, מעולם לא הייתי בנוקמאאוט, וירג׳יניה, ובטח שלא עשיתי משהו שיצדיק עונש בוטה כל כך כמו מניעת קפאין. שנית, מה אדם צריך לעשות בעיירה קטנה ומאובקת שכזו כדי שצילום פוטו רצח שלו יהיה תלוי בבית הקפה המקומי, לרצוח?
חחח. פוטו רצח, לרצוח. אלוהים אני כל כך מצחיקה כשאני עייפה מכדי למצמץ.
בכל אופן, שלישית, זו הייתה תמונה ממש לא מחמיאה. נראיתי בה כאילו עשיתי שלישייה עם מיטת שיזוף ואיי־ליינר זול ושכחתי מתי להפסיק.
בדיוק באותו רגע המציאות חלחלה לראשי התשוש, המטושטש והמוחזק בסיכת ראש שעמדה על בלימה.
כרגיל, טינה הצליחה לעשות לי את החיים קצת יותר קשים ממה שהיו. ובהתחשב במה שהתחולל בעשרים וארבע השעות האחרונות, זה היה הישג נאה לכל הדעות.
״אני יכול לעזור...״ האיש מעברו השני של הבר, זה שביכולתו לתת לי את הקפה ההפוך הנכסף שלי, נרתע לאחור והרים ידיים בגודל של צלחות מנה עיקרית. ״אני לא מחפש צרות.״
הוא היה טיפוס מוצק עם עור חלק וכהה וראש מגולח בעל מבנה נאה. זקנו המטופח היה לבן כשלג והבחנתי בכמה קעקועים שהציצו מצווארונו ושרוולי האוברול שלו. השם ג׳סטיס1 היה רקום על מדיו המוזרים.
ניסיתי לחייך את חיוכי המאיר ביותר, אבל הודות לנסיעת לילה שאותה ביליתי בבכי מבעד לריסים מלאכותיים, הרגשתי כאילו מדובר יותר בעווית.
״זו לא אני,״ אמרתי והצבעתי בציפורן צבועה בפרנץ' מניקור מבוזבז אל הצילום. ״אני נעמי. נעמי וויט.״
הגבר התבונן בי בחשד לפני שהוציא מהכיס הקדמי של האוברול שלו זוג משקפיים והרכיב אותם.
הוא מצמץ ואז בחן אותי מכף רגל ועד ראש. ראיתי שההכרה ניצתת בעיניו.
״תאומות,״ הסברתי.
״וואו, שיט,״ הוא מלמל וליטף באחת מידיו הגדולות את זקנו.
ג׳סטיס המשיך להביט בי בפקפוק. לא יכולתי להאשים אותו בדיוק. אחרי ככלות הכול, לכמה אנשים בעולם יש תאום מרושע?
״זוהי טינה. אחותי. אני אמורה להיפגש איתה כאן.״ על אף שמדוע אחותי, שעימה לא שמרתי על קשר, ביקשה ממני לפגוש אותה במוסד בו איננה רצויה הייתה שאלה נוספת, שאותה הייתי עייפה מכדי לשאול.
ג׳סטיס המשיך לבהות בי, והתחוור לי שמבטו נעוץ בשיערי. הרמתי יד בדחף בלתי נשלט לראשי, טפחתי עליו ופרח חיננית קמל ריחף ונפל לרצפה. אופס. כנראה שהייתי צריכה להציץ במראה במוטל לפני שיצאתי החוצה כשאני נראית כמו זרה מרושלת ומעורערת שנמצאת בדרכה הביתה מפסטיבל של משחקי תפקידים.
״רק רגע,״ אמרתי, הכנסתי את ידי למכנסי היוגה הקצרים ושמתי את רישיון הנהיגה שלי על הבר. ״רואה? שמי נעמי ואני באמת, אבל באמת, מתה לקפה הפוך ענק.״
ג׳סטיס הרים את התעודה המזהה שלי ובחן אותה, ואז בחן שוב את פניי. לבסוף, הבעתו הרצינית נסדקה וחיוך ענקי עלה על פניו. ״נו, שככה יהיה לי טוב. נעים להכיר, נעמי.״
״נעים גם לי, ג׳סטיס. בעיקר אם תכין לי את מנת הקפאין שהזכרתי לעיל.״
״אני אכין לך הפוך שיעמיד אותך על הראש,״ הוא הבטיח.
גבר שיודע לענות על הצרכים המיידיים שלי ועוד עושה את זה בחיוך? לא יכולתי שלא להתאהב בו טיפ־טיפונת ממש על המקום.
ובעוד ג׳סטיס פונה לעיסוקיו, אני נפניתי להעריץ את בית הקפה. הוא היה מעוצב בסגנון שנועד להקנות לו מראה של מוסך גברי. פח גלי על הקירות, מדפים אדומים מבריקים, רצפת בטון מוכתמת. למשקאות היו שמות כמו ׳הפוך סיבובי מנוע׳ ו׳קפוצ׳ינו דגל משובץ׳. זה היה בקטע מקסים.
היו שם קומץ של שתייני קפה משכימי קום שישבו סביב שולחנות עגולים קטנים שהיו מפוזרים בשטח. כל אחד מהאנשים התבונן בי כאילו באמת לא היו מרוצים לראות אותי.
״מה דעתך על טעמי מייפל ובייקון, חמודה?״ ג׳סטיס קרא מכיוון מכונת האספרסו המבריקה.
״מתה עליהם. בעיקר אם הם מגיעים בספל בגודל של דלי,״ עניתי לו.
צחוקו הדהד ברחבי המקום ודומה שהרגיע את שאר הלקוחות, שחזרו להתעלם ממני.
דלת הכניסה נפתחה ואני הסתובבתי, מצפה לראות את טינה.
אבל הגבר שנכנס פנימה בסערה לא היה אחותי, לגמרי לא. הוא נראה כאילו נזקק למנת קפאין אפילו יותר ממני.
'הורס' תהיה מילה סבירה לתאר אותו. 'הורס היסטרי' תהיה דרך מדויקת יותר לתאר אותו. הוא היה גבוה מספיק כדי שאוכל לנעול את נעלי העקב הגבוהות ביותר שלי ועדיין אצטרך להטות את ראשי מעלה כדי להתנשק איתו — זה המדד הרשמי שלי לקִטלוג גברים. שיערו היה על הרצף הבלונדיני־דבש והיה מסופר קצר ברקות ומשוך לאחור מלמעלה, מה שהצביע על האפשרות שהיה לו טעם טוב וכישורי טיפוח סבירים.
שני הקריטריונים האלו ישבו גבוה ברשימת ה׳משיכה לגברים׳ שלי. הזקן היה תוספת חדשה לגמרי לרשימה. מעולם לא התנשקתי עם גבר מזוקן ולפתע, היה לי עניין נטול הגיון לחוות דווקא את זה.
ואז הגעתי לעיניו. הן היו בצבע כחול־אפרפר קריר שגרם לי לחשוב על מתכת אקדחים וקרחונים.
הוא פסע היישר לעברי ונכנס לתוך המרחב האישי שלי כאילו מישהו הזמין אותו. כאשר שילב זרועות מכוסות קעקועים על חזה רחב, השמעתי צווחה קטנה.
וואו.
״חשבתי שהייתי ברור,״ הוא נהם.
״אהה. מה?״
לא הבנתי. האיש לטש בי עיניים כאילו הייתי היצור השנוא ביותר בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה, ועם זאת, עדיין רציתי לדעת איך הוא נראה בלי בגדים. לא גיליתי כזה כושר שיפוט לקוי מאז תקופת לימודיי באוניברסיטה.
תליתי זאת בתשישות ובהצטלקות הרגשית שלי.
מאחורי הבר, ג׳סטיס חדל מהכנת ההפוך ונופף בשתי ידיו באוויר. ״רק רגע,״ הוא פתח.
״זה בסדר, ג׳סטיס,״ אמרתי לו. ״תמשיך להכין את הקפה הזה, ואני אטפל ב... אדון הזה.״
כיסאות נהדפו לאחור משולחנות סביבנו, ואני ראיתי כיצד הלקוחות עד האחרון שבהם פונים אל הדלת, חלקם כשהכוסות עדיין בידיהם. איש מהם לא יצר איתי קשר עין בדרכם החוצה.
״נוקס, זה לא מה שנראה לך,״ ג׳סטיס ניסה שוב.
״אני לא משחק משחקים היום. תסתלקי מכאן,״ הוויקינג ציווה. האל הבלונדי של הזעם הסקסי הידרדר במהירות לתחתית ׳רשימת הגברים הסקסיים׳ שלי.
הצבעתי לעבר חזי. ״אני?״
״נמאס לי מהמשחקים שלך. יש לך חמש שניות לעוף מבעד לדלת הזו ולא לחזור לפה בחיים,״ הוא אמר והתקרב עוד יותר עד שקצות מגפיו התחככו בבהונות החשופות שלי בכפכפיי.
לעזאזל. מקרוב, הוא נראה כאילו זה עתה עלה מתוך כלי שיט של שודדי ים ויקינגים... או מתוך סט של פרסומת למי קולון. מאותם מוצרים מוגזמים שלא נראים הגיוניים ושיש להם שמות כמו חיה נבערת.
״תראה, אדוני. אני בעיצומו של משבר אישי וכל מה שאני מנסה לעשות הוא לקבל כוס קפה.״
״פאקינג אמרתי לך, טינה. אסור לך להיכנס הנה ולהטריד שוב את ג׳סטיס או את הלקוחות שלו, אחרת אני אישית אכסח לך את התחת ואגרש אותך מהעיירה הזאת.״
״נוקס —״
הגבר־חיה הסקסי רע המזג הזה הצביע לעבר ג׳סטיס. ״רק שנייה, אח שלי. נראה לי שאצטרך להוציא את הזבל בעצמי.״
״את הזבל?״ השתנקתי. היה נדמה לי שאנשי וירג׳יניה ידידותיים. במקום זאת, אני נמצאת בעיירה פחות מחצי שעה וכבר מותקפת בגסות על ידי ויקינג שמתנהג כמו איש מערות.
״חמודה, הקפה שלך מוכן,״ ג׳סטיס אמר והחליק ספל חד־פעמי ענקי על דלפק העץ.
עיניי עקבו אחר כל הטוב המהביל וגדוש הקפאין.
״אנחנו נהיה בבעיה אם אפילו תחלמי להרים את הספל הזה,״ הוויקינג אמר, קולו נמוך ומסוכן.
אבל ליף אריקסון2 לא ידע עם מי יש לו עסק היום.
לכל אישה יש קווים אדומים משלה. שלי, ואני מודה שהרף התחתון שלי היה נמוך מדי, נחצה זה עתה.
״תעשה צעד אחד לעבר ההפוך היפהפה הזה שחברי ג׳סטיס הכין במיוחד בשבילי, ואני אגרום לך להתחרט על הרגע שפגשת אותי.״
הייתי אדם נחמד. הוריי אמרו שהייתי ילדה טובה. ועל פי שאלון מקוון עליו עניתי לפני שבועיים, הנטייה שלי הייתה לרַצות אנשים. לא נהגתי לנדב איומים בקלות.
עיניו של האיש הצטמצמו, ואני סירבתי להבחין בקמטוטים הסקסיים שבזוויותיהן.
״אני כבר מתחרט, כמו כל העיירה הזו. רק בגלל ששינית את צבע השיער שלך, זה לא אומר שאני אשכח את כל הצרות שעשית כאן. ועכשיו, תעיפי את התחת שלך מהמקום הזה ואל תחזרי.״
״הוא חושב שאת טינה,״ ג׳סטיס התערב.
לא עניין אותי אם האפס הזה חושב שאני קניבלית ורוצחת סדרתית. הוא עמד ביני לבין הקפאין שלי.
החיה הבלונדינית סובב את ראשו לעבר ג׳סטיס. ״על מה אתה מדבר, לעזאזל?״
ולפני שחברי עם הקפה הספיק להסביר, נעצתי את אצבעי בחזהו של הוויקינג. היא לא הרחיקה לכת, הודות לשכבת השריר המרשימה שריפדה אותו מתחת לעור. אבל אני דאגתי להוביל עם הציפורן.
״עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב,״ פתחתי. ״לא מעניין אותי אם נדמה לך שאני אחותי או אותו יצור ערמומי שהעלה את מחירי התרופות נגד מלריה. אני אישה שעובר עליה יום גרוע אחרי היום הנורא ביותר בחייה. אני לא מסוגלת לספוג את הרגשות האלה היום. אז מוטב שתעוף לי מהעיניים ותעזוב אותי במנוחה, ויקינג.״
הוא נראה מבולבל באמת למשך רגע אחד ארוך.
אני פירשתי את זה כאילו עכשיו אוכל לשתות. עקפתי אותו, הרמתי את הספל, רחרחתי בעידון ואז דחפתי את פניי אל תוך כוח החיים הלוהט והמהביל.
שתיתי בגמיעה ארוכה, מבקשת שהקפה יחולל את ניסיו כשהטעמים התפצפצו על לשוני. הייתי בטוחה למדי שגניחה לא נאותה בקעה מפי, אבל הייתי עייפה מכדי שיהיה לי אכפת. כשסוף־סוף הורדתי את הספל ומחיתי את פי בגב כף ידי, הוויקינג עדיין עמד שם, בוהה בי.
הפניתי אליו את גבי, שלחתי אל ג׳סטיס חיוך מנצח והנחתי על הבר את שטר עשרים־הדולר־למקרי־חירום־של־קפה. ״אדוני, אתה אומן. כמה אני חייבת לך תמורת ההפוך הטוב ביותר ששתיתי מעודי?״
״בהתחשב בבוקר שעובר עלייך, חמודה, זה עליי,״ הוא אמר והחזיר לי את רישיון הנהיגה שלי ואת המזומן.
״ידידי, אתה ג׳נטלמן אמיתי. שלא כמו אחרים.״ שלחתי מבט מעבר לכתפי אל המקום בו הוויקינג עמד, רגליו נטועות ברצפה, זרועותיו שלובות. צללתי שוב לתוך המשקה שלי ותחבתי את השטר לתוך צנצנת התשר. ״תודה שהיית נחמד אליי ביום הגרוע ביותר בחיי.״
״חשבתי שהיום הגרוע בחייך היה אתמול,״ התערב היצור המפלצתי שעמד מאחוריי.
האנחה שיצאה ממני הייתה עייפה, כשהסתובבתי אליו באיטיות. ״זה היה לפני שפגשתי אותך. אז עכשיו אני יכולה להכריז באופן רשמי שאף שאתמול היה יום נורא ואיום, היום הזה מאפיל עליו, גם אם לא בהרבה.״ שוב, פניתי בחזרה לג׳סטיס. ״אני מצטערת שהטמבל הזה הפחיד את כל שאר הלקוחות שלך. אבל אני אחזור בקרוב מאוד לעוד הפוך אחד כזה.״
״אני אשמח מאוד לראות אותך, נעמי,״ הוא אמר בקריצה.
הסתובבתי בכוונה לעזוב ונתקלתי בקילומטר של חזה גברי זועף.
״נעמי?״ הוא אמר.
״זוז.״ היה כמעט נעים להיות גסת רוח לראשונה בחיי. לנקוט עמדה.
״קוראים לך נעמי,״ הוויקינג הכריז.
הייתי עסוקה מדי בניסיון לשרוף אותו במבט רושף, שגילם בתוכו זעם צדקני, מכדי להגיב.
״לא טינה?״ הוא המשיך.
״הן תאומות, אחי,״ ג׳סטיס אמר והחיוך ניכר בקולו.
״פאק.״ הוויקינג העביר את ידו בשיערו.
״אני חוששת שלחבר שלך יש בעיה בראייה,״ אמרתי לג׳סטיס, מצביעה על צילום הפוטו רצח של טינה.
טינה חמצנה את שיערה בשלב כלשהו לפני למעלה מעשור, וכך הדגישה עוד יותר את ההבדלים המעטים שהיו בינינו.
״השארתי את עדשות המגע שלי בבית,״ הוא אמר.
״לצד הנימוסים שלך?״ סיננתי. הקפאין חלחל לתוך מחזור הדם שלי, והפך אותי תוקפנית באופן לא רגיל.
תגובתו היחידה הייתה מבט יוקד.
נאנחתי. ״אתה חוסם לי את היציאה, ליף אריקסון.״
״קוראים לי נוקס. ומה את עושה כאן?״
איזה מין שם זה? הוא נקרא על שם פורט נוקס? האם זה קיצור של משהו? נוקסוול? נוקסת׳ן? נוקסיאוולי?
״זה לא עניינך, נוקס. כל מה שאני עושה או לא עושה אינו מעניינך. האמת, הקיום שלי אינו מעניינך. ועכשיו, עוף לי מהעיניים, בבקשה.״
הרגשתי שאני רוצה לצרוח בכל הכוח ובלי להפסיק. אבל ניסיתי את זה כמה פעמים במכונית בנהיגה הארוכה הנה, וזה לא עזר.
למרבה המזל, הגולם היפהפה פלט אנחה מוטרדת ועשה את הדבר ההישרדותי וההגון וזז מדרכי. יצאתי מבית הקפה אל להט הקיץ המהביל בניסיון לשמור על כבודי.
אם טינה תרצה להיפגש איתי, היא תוכל למצוא אותי במוטל. אני לא צריכה לחכות לה בזמן שזרים עם אישיות של קקטוס מנגחים אותי.
אני אחזור לחדרי העלוב, אשלוף משיערי את הסיכות, עד האחרונה שבהן, ואתקלח עד שהמים החמים ייגמרו. ואז אחליט מה יהיה צעדי הבא.
זו תוכנית סבירה. חסר בה רק דבר אחד.
המכונית שלי.
הו, לא. המכונית שלי והתיק שלי.
מתקן האופניים לפני בית הקפה עדיין היה שם. גם המכבסה עם הכרזות הססגוניות בחלון הראווה עמדה עדיין מעברו השני של הרחוב, בסמוך למוסך.
אבל המכונית שלי לא הייתה במקום בו החניתי אותה.
המקום שבו חניתי בחזית החנות לחיות מחמד היה ריק.
בחנתי את הרחוב מעלה ומטה. אבל לא היה זכר לוולוו החלודה והמאובקת שלי.
״הלכת לאיבוד?״
עצמתי את עיניי וחשקתי את שיניי. ״לך. מכאן.״
״מה הבעיה שלך עכשיו?״
הסתובבתי וראיתי שנוקס בוחן אותי בעיון, מחזיק כוס קפה לקחת.
״מה הבעיה שלי?״ חזרתי אחריו.
רציתי לבעוט לו בשוק ולגנוב את הקפה שלו.
״אני לא חירש, מותק. את לא צריכה לצעוק.״
״הבעיה שלי היא שבזמן שבזבזתי חמש דקות מחיי בהיכרות איתך, המכונית שלי נגררה.״
״את בטוחה?״
״לא. אני אף פעם לא יודעת איפה החניתי את המכונית שלי. אני פשוט משאירה אותה איפשהו וקונה חדשה כשאני לא מוצאת אותה.״
הוא ירה בי מבט.
גלגלתי עיניים. ״ברור שאני צינית.״ הכנסתי את ידי לכיס כדי להוציא את הטלפון שלי ורק אז נזכרתי שכבר אין לי טלפון.
״מה עכשיו?״
״מי שלימד אותך להביע דאגה לזולת עשה את זה בצורה נוראית.״ בלי להוסיף מילה, פניתי לדרכי מתוך תקווה שאני בכיוון תחנת המשטרה המקומית.
יד גדולה ונוקשה נסגרה סביב החלק העליון של זרועי עוד לפני שהספקתי להגיע לחזית החנות הבאה.
אני יותר מדי רגישה בגלל מחסור בשינה. זו הסיבה היחידה שבגללה הרגשתי מעין זרם חשמלי עובר בי כשנגע בידי.
״עצרי,״ הוא ציווה ונשמע זועף.
״תוריד. את. היד.״ טלטלתי את ידי בצורה מגושמת, אבל אחיזתו רק התהדקה.
״אז תפסיקי להתרחק ממני.״
הפסקתי לטלטל את היד. ״אני אפסיק להתרחק אם אתה תפסיק להיות כזה אפס.״
נחיריו התרחבו כשהרים את עיניו אל השמיים, ואני חשבתי ששמעתי אותו סופר.
״אתה באמת סופר עכשיו עד עשר?״ העוול נעשה לי. לי הייתה סיבה להתפלל לקמצוץ של סבלנות.
הוא הגיע עד עשר ועדיין נראה עצבני. ״אם אפסיק להיות אפס, האם תישארי ותדברי איתי רגע?״
לגמתי מהקפה וחשבתי על זה. ״אולי.״
״אני מסתלק,״ הוא הזהיר.
״מעולה,״ שידלתי אותו.
שנינו התבוננו בידו המונחת על זרועי. הוא הרפה מאחיזתו בתנועה איטית ושחרר אותי, אבל לא לפני שקצות אצבעותיו טיילו על פני העור הרגיש של פנים זרועי.
צמרמורות הרעידו אותי, קיוויתי שהוא לא הבחין בכך. בעיקר מפני שמבחינת גופי, צמרמורות ופטמות זקורות היו כרוכות אלו באלו.
״קר לך?״ מבטו, בוודאות, לא היה נעוץ בזרועי או בכתפיי אלא בחזי.
לכל הרוחות. ״כן,״ שיקרתי.
״עשרים ותשע מעלות בחוץ, ואת שותה קפה לוהט.״
״אם סיימת להסגביר לי את עניין הטמפרטורה הפנימית שלי, אשמח ללכת למצוא את המכונית שלי,״ אמרתי והנחתי את זרועי על שדיי הבוגדניים. ״אולי תוכל להצביע על כיוון מתחם המכוניות המוחרמות הקרוב ביותר או על תחנת המשטרה?״
הוא התבונן בי במשך רגע ארוך, ואז הניד בראשו. ״בואי כבר.״
״סליחה?״
״אני אקח אותך טרמפ.״
״אהה!״ השתנקתי תוך צחוק. הוא הוזה אם הוא חושב שאכנס איתו למכונית מרצוני החופשי.
עדיין הנדתי בראשי לשלילה כשהוא שב לדבר. ״בואי כבר, פרח. אני אדם עסוק.״
1 פירוש המילה הוא צדק וזה גם הכינוי לשופט
2 מגלה ארצות נורדי, נודע כאירופי הראשון שכף רגלו דרכה ביבשת צפון אמריקה, עוד לפני כריסטופר קולומבוס.
