מאפייה קטנה מול הנמל / <mark>ג'ני קולגן</mark>

תכירו את פולי. אחרי שהעסק המשותף שלה ושל בעלה ירד לטמיון ונישואיהם התפרקו, פולי מחליטה לעזוב את העיר ולשנות אווירה. לשם כך היא מרחיקה עד לעיירה קטנה ונידחת בשם מאונט פולברן. היא כל כך נידחת עד שבשעות הגאות הגישה אליה בלתי אפשרית והמקום הופך למין אי מנותק ומבודד. אבל פולי מחליטה לתת צ'אנס למקום והיא מגלה בו מחדש את כישורי האפייה שלה ומתחילה לעבוד במאפייה קטנה מול

מה זאת אגדה? מה המאפיינים שלה? למה אנשים נמשכים כל כך לשמוע או לקרוא סיפורי אגדה? מה יש בדמויות אגדתיות שמושכות את הדימיון שלנו? אולי זה הבלגן של הדימיון הפרוע שמאפשר ליצורים לשנות צורה ולהתגלגל בדמויות שונות. אולי זו התבניתיות שבה הרעים רעים מאוד והטובים טובים מאוד. אולי זו ההבטחה הטמונה בסיפור יפה ובדברים שמסתדרים להם טוב בצורה מסודרת, כל אחד במקום המתאים בקופסה, הרעים באים על עונשם והטובים מתחת

אחרי שסקרתי לא מזמן את "חנות הספרים מול האגם" שהמשיך את "חנות ספרים על גלגלים" - המקסימים בחינם והיותם חמודים ונעימים, עברתי לעוד אחד מפרי ג' <mark>קולגן</mark>. והרי הוא נסקר כאן. גם הוא כקודמיו ('קודמיו' אם כי זה השני של <mark>קולגן</mark>) כתוב בחן רב, מתובל הומור קל, מורכב מפרקים קצרים ומהירים, בשפה נינוחה. בסקירה הקודמת כתבתי שאני אוהבת ספרי ילדים טובים, וספרי נוער טובים, ושאלו ספרי מבוגרים באותו הפורמט. אלא שהפעם מעט

שמעתי שהספר הזה פחות טוב מהאחרים של <mark>קולגן</mark> ובכל זאת החלטתי לקרוא- רומנטיקה, חתיך סקוטי והכתיבה שלה, מה כבר יכול להיות רע?
אז האמת שממש ממש התאכזבתי. הספרים הקודמים שלה היו כל כך נהדרים וציוריים ופשוטים- והספר הזה היה מלא בגסויות ודמות אלימות ומרושעות, אלכוהול בכל פיסקה שניה, ופשוט לא.
למה כן- כי הכתיבה שלה עדיין טובה, אומנם קופצנית וחורקת ולא ברור מי אומר מה בכל דיאלוג, אבל כן הסתקרנתי לראות לאיפה

לאחר שכתבתי על שלושת הספרים הקודמים בסדרה, והנה מגיע הרביעי.

לאחר שכבר כתבתי על הקודם (החוף האינסופי) שהוא אכזב אותי בכלל ולעומת שני קודמיו המקסימים בפשטות החמודה והעדינה שלהם בפרט.
חשבתי לא להמשיך לאחרון,
אבל, אבל, אבל - כמו, כמו.. אולי סדרת "אמילי בפריז", כמו, כמו אולי סדרת "חברים" - כאלו, המשכתי גם לבא, הרביעי והאחרון.
הוא ממשיך ללוות את פלורה המקסימה ואת שאר תושבי האי-העיירה מיור, אי שם

אני כל כך אוהבת ספרי ילדים ישנים של פעם, טובים.
אני כל כך אוהבת ספרי נוער ישנים של פעם, טובים.
והספר הזה - ספר למבוגרים שקראתי בהנאה רבה - מבנה הספר מזכיר ספרי ילדים או נוער כאלה טעימים ונעימים לנשמה של פעם.
הפרקים קצרים.
התוכן נעים.
אני אוהבת לקרוא סיפורים על חנויות ספרים קטנות, מיוחדות, מקסימות, שמנוהלות ע"י אנשים מקסימים ושאוספות סביבן את התושבים ומלוות אותם ואת שיגרתם.
ואוהבת ספרים בניחו

אין ספק שאחד הדברים שמשכו אותי בספר זה כמובן הכיכה הצבעונית, והתמונה על הכריכה מאוד נותנת צבע ונפח, וניתן באמצעותה להבין על מה מדובר, למרות שגם רשום שאחד מהספרים המוזכרים שם, זה מוכרת הספרים על גלגלים שזה היה ספר שקראתי לפני שנתיים ומאוד אהבתי אותו אז החלטתי לנסות לקרוא אותו גם לקנות אותו, אין לי מקום בבית. הסיפור מגולל את סיפורה של זואי עם חד הורית המחפשת מקום חדש לבנה ולה היא מוצאת מקום בסטוקלנ

ספר חמוד וקריא. זורם. למרות הנחמדות שלו יש בו הרבה אמיתות על החיים.
דיבר אלי המשפט: פשוט תעשי משהו. אולי תעשי טעות ואז תוכלי לתקן אותה. אבל אם לא תעשי כלום אז גם לא תוכלי לתקן שום דבר והחיים שלך יהיו מלאים בחרטות.
קניתי אותו לנסיעה לסקוטלנד כי שם הוא מתרחש. מבחינה זאת ענה על המטרות והיה נחמד לקרוא על מה שאני רואה מסביבי ונתן לזה קצת יותר הסברים.
ללא נסיעה לסקוטלנד הספר חמוד וקריא אבל נמרח ונמר

אני מאוד אוהבת ספרים על חנויות ספרים, שבהם הגיבורות עשויות להיות דמות אמפתית למדי ובעלת סיכויי הזדהות גבוהים. גם כאן נינה גיבורת הספר יוצאת להרפתקה שכולה טבולה באהבת ספרים ברורה וממשית, הספרים תוספים מקום אמיתי, כמו בחייו של כל מי שקורא, הם מוזכרים ומצוטטים ומלווים את כל אורך הספר בגיחות חינניות כאלה ואחרות. בונוס מיוחד יש אצלי לספרים שאני יכולה לצאת מהם עם המלצה לספר אחר, שאני יכולה לסמוך על כושר