אח, הדוד מלניץ.
מצד אחד - סאגה במתכונת של פעם, כמה דורות של משפחה יהודית בשווייץ, תהפוכות חייהם וגלגוליהם על רקע ההיסטוריה הסוערת של המאות האחרונות, כתובים היטב, בשילוב של חמלה ואירוניה כלפי הגיבורים.
מצד שני - הדוד מלניץ.
התבלין שהופך את הסאגה הזו למשהו ייחודי, שחורג ממתכונת הסאגה של פעם.
הדוד מלניץ, שכל פעם שמת - הוא הופיע מחדש.
בביקורת אחת שקראתי על הספר נכתב:
"מה שמתאים לעולם הפנטסטי של הספרות הדרום-אמריקאית לא מתאים לסדר ולהיגיון השווייצרי. הדוד מלניץ שייך אולי למחוזות הרחוקים המזרח אירופיים - נגיד למציאות הפנטסטית שבציורי שגאל - אך בשום אופן אינו משתלב בנוף של ציריך."
ובכך הוכיח הכותב שפספס את הנקודה המרכזית של הספר:
ברור שהדוד מלניץ אינו משתלב בנוף של ציריך!
הרי בדיוק בשביל זה הוא שם - בשביל להזכיר לצאצאיו וקרובי משפחתו שלא משנה כמה ירצו (וחלקם רוצים, אוי כמה שהם רוצים) לעולם לא ישתלבו בנוף של ציריך.
בסצנה אחת נהדרת, הוא מזכיר להם זאת ע"י נגינת "כל נדרי" על עוגב בכנסיה בשעה שאחד מבני המשפחה ממיר את דתו.
העוגב וכל נדרי לא ישתלבו, וגם יהודי שווייץ ינסו להשתלב בה - לשוא.
מקרה היהודי המזרח-אירופי ומקרה היהודי השוויצרי - אחד הם.
אגדה תלמודית שחוזרת בספר מדי פעם מספרת על אנשים החיים על אי ואינם יודעים שהאי שלהם הוא למעשה לווייתן, שאם יחליט יום אחד להתהפך - יהפכו גם הם ויטבעו.
הדוד מלניץ מזכיר לצאצאיו ולקוראי הספר שגם שווייץ הנייטרלית, התרבותית והמנומסת, אי לכאורה, אינה אלא לווייתן העלול להתהפך יום אחד ולהטביע את היהודים הרוכבים על גבו, משוכנעים בבטחונם, בתוך ים האנטישמיות.
את כל זה, הוא עושה בחינניות רבה וללא שמץ של מטיפנות מדכאת, תוך כדי סיפור שהוא לכשעצמו - סיפור טוב, עשיר ומרתק, במיוחד לחובבי סאגות משפחתיות-היסטוריות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
