ביקורת ספרותית על הרוסייה הקטנה מאת סוזן שרמן
ספר בסדר

---

לפעמים אני מדברת אל עצמי. עצמי גם עונה לי. ברוב המקרים זה לא מופרע כמו שזה נשמע, חוץ מזה שקצת קשה לישון עם כל הדיבורים הפנימיים האלה בראש. אז העברתי את השיחות לווטסאפ.



אני: אולי אני אפסיק כבר לקרוא את הספר הזה?
עצמי: למה? יש סיבה מיוחדת להפסיק לקרוא?
אני: כן, כי זה משעמם אותי.
עצמי: אבל תיאורי החברה היהודית והמנהגים ממש אותנטיים.
אני: כן, נכון. זה מרשים. ויש לי את זה בערך בחמש מאות ספרים אחרים. נכון שהם נכתבו כאן בארץ, ולא על ידי סופרת אמריקאית, אבל לא ברור מה מיוחד בזה. ואין עלילה.
עצמי: יש עלילה. יש את הגיבורה ברטה, ואת המשפחה שלה, וכל מיני דברים שקורים לה...
אני: כן, כן, כן. קראתי בדיוק את כל זה. זה מערך אירועים. לא עלילה. הוא לא מתפתח, לא מתגלגל לשום מקום. ואין לברטה הזאת שום רגשות. אז היא עזבה את משפחתה המסורתית אי שם ברוסיה, ואז נאלצה לחזור אליהם. אבל היא היתה חילונית, אז מצאה אדם כערכה. ואז פורצת מלחמת העולם והחיים העשירים שלה מתנפצים. בסדר. זה מערך חיים, אבל בלי התנגשויות, בלי קונפליקטים, בלי רגשות!!
עצמי: צודקת. גם אני חשבתי ככה. אבל איך אמר יצחק שמעוני ז"ל? התחלתי, ולכן אסיים.
אני: מה זה חשוב "לסיים"? מה הקטע עם זה. אני אומרת הפוך. התחלתי, בזבזתי זמן, ולכן אקצר את בזבוז הזמן הזה כמה שיותר מהר, ואלך לקרוא ספרים אחרים.
עצמי: עברתי את השלב הזה לפני כמה פרקים. עכשיו אין ספרים מעניינים יותר. חזרתי.
אני: אז אני אלך לעשות דברים אחרים, חשובים יותר. באמת, החיים קצרים בשביל לקרוא ספרים שהם לא מעניינים בעליל.
עצמי: אני קוראת מהר. ולא ראיתי ששאר העיסוקים שלי, כמו גלישה בפייסבוק או השתתפות בקבוצות ווטסאפ, הן פוריות יותר. חוץ מזה אם אני לא אפריע לעצמי אני יכולה לקרוא אפילו עוד יותר מהר, ולסגור ענייו.
אני:
אני:
אני:
עצמי: כן, סיימתי. עכשיו, מה אני הולכת לכתוב על הספר הזה?
אני: כתבתי כבר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הרוסייה הקטנה