לא רציתי לקרוא ספר המעורר סוג כזה של חוסר נחת, אך הנסיבות
ומזל הטוב הובילו אותי לבלוע את ספר משונה, מצחיק ומשעשע עד
שיגעון שכתב העיתונאי היהודי טוביה טננבום. תזכרו את השם
הזה!

כי בשביל להבין מה יצירה ספרותית זו, יש להבין מי זה טננבום.
טננבום בשתי מילים: בוראט לאינטלקטואלים.

טננבום ביותר מילים: במאי תיאטרון ומחזאי בהכשרתו וגם בחור שמן, גדול,
חייכני וחסר בושה. במהלך סיורו בגרמניה הוא מחליף זהויות
ומתחזה להולנדי, לגרמני שנולד בארה"ב ואפילו לירדני,
וכל זאת במטרה לחלץ מבית החזה של המרואיינים את צפונות ליבם.

אנו הקוראים מתלווים במהלך הספר לבוראט-סוקרטס שכזה התוהה
ברחובות ברלין, דכאו, מינכן, קולון, דיסלדורף... ופוגש
בגלריה בלתי אפשרית של דמויות הזויות יותר או פחות הכוללת
פוליטיקאים, מכורים להרואין, אמנים, נאו נאצים, נזירות,
כמרים, רבנים או סתם צעירים גרמנים משועממים (רשימה
חלקית ביותר).

זה מסע ספרותי מענג ביותר, ולא פחות מכך, פוקח עיניים.
טוביה אינו מנסה לדחוף לנו תפיסת עולם בכפית, ואינו משתמש
במילותיו שלו כשהוא מצייר בפנינו את גרמניה הרוחשת מתחת
לפני השטח: האנטישמית, המתנשאת, הלאומנית והגאה,
שלתפיסתו של טננבום, לא השתנתה מאז מלחמת העולם
השנייה.

אגב,
המבוא, המביא את התלאות שעבר הספר עד פרסומו בגרמנית
הוא כשלעצמו סיפור לא רע, שמעצים ומחדד עוד יותר את
המסר שנושא ספרו של טננבום, או למעשה שני המסרים

1. שנאת היהודים הינה עדיין אחד הכוחות החזקים ביותר בהוויה הגרמנית.
2. אפשר לכתוב ספר עיון שאינו דידקטי או משעמם. ממתק אמיתי! טור דה פורס של כתיבה
מצחיקה ושנונה.

ש', מהעבודה שלי, מספרת לי על החופשה שלה ביער השחור. לאחר חצי שעה של סיפורים וחוויות מהנות היא אומרת "ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה האנשים האלה עשו בשואה". וזה מראה שהיא יהודיה וישראלית. ככה אנחנו מתוכנתים. קופצים למשמע "אכטונג" או "שנל", מכינים דרכון נוסף ואזרחות זרה. יודעים בדיוק מה נארוז בתיק במקרה שנצטרך לברוח, עוברים לבית חדש ומתכננים מיד שביל בריחה אופציונאלי במקרה שהגסטאפו יגיע באמצע הלילה, ואיפה אפשר להכין מחבוא ממש טוב. קונים מכונת כביסה של AEG ומכונית של פולקסווגן ונופשים ביער השחור, אבל רותחים על זארה שמוציאה חולצת פסים ועליה כוכב שריף צהוב, כי זה מזכיר לנו משהו. תסביך שואה. ככה זה.

טוביה טננבום אובייקטיבי כמו יהודי שמטייל בגרמניה. כלומר ממש לא. כשקוראים את הספר שלו, חשוב לזכור את זה. הוא מתאר כאילה מצא אנטישימיות ואנטי ישראליות בכל מקום, אפילו שלא חיפש. אל תאמינו לזה. הוא חיפש. הוא לא יכול שלא לחפש. בנוסף, הוא עיתונאי.

כאן יש לי סיפור: יום אחד, באיזו חתונה או בר מצווה, ניגש אלי קרוב משפחה וביקש את רשותי לומר לי משהו בנוגע לאחד הילדים שלי. אני אישה מאוד עדינה ומנומסת. לכן לא אמרתי לו טו מיינד היס אוון ביזנס, ולא סתמתי לו את הפה. אמר מה שאמר, אני לא הגבתי, והמשכתי הלאה. אחרי שנתיים נפגשנו שוב באירוע אחר. אותו ילד שלי עשה בינתיים מה שעשה והקרוב אמר במילים אלה: "אני זוכר, איך בחתונה של שושי ואבי התייעצת איתי בנוגע לזה, אני שמח שקיבלת את עצתי". וזה בעיני איש תקשורת: כמו אנשי הניו אייג', המחשבה שלו יוצרת מציאות. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו ואת הנרטיב שיצר לו במחשבתו.

עכשיו יזעק הקורא שאני עושה הכללה לא הוגנת. לוקחת סיפור אחד ויוצרת ממנו מסגרת תיאורטית שלמה. אז אני אסייג. לא רק אנשי תקשורת מתאימים את המציאות לסיפור המסגרת שארגנו מראש בדימיונם. גם אמא שלי, למשל, עושה את זה לא מעט. אבל אצל עיתונאים התופעה קיימת יותר. והיא גם הרסנית יותר. בעיקר אם תפירת העובדות למציאות מתחפשת לחיפוש אובייקטיבי.

עיתונאי, יהודי, ואמריקאי בטיול גרמניה. זו לא התחלה של בדיחה, זה טוביה טננבום. הוא מטייל בגרמניה, אוכל ולן במקומות טובים, מדבר עם אנשים ועושה מזה ספר. סידור נחמד, בעיקר עבור הכותב. קצת דומה לזה של אליזבת גילברט. כמו פרפר, הוא מרפרף לו ממקום למקום. כמו זיקית, הוא משנה דמויות וזהויות. לא ברור מה הקו המנחה של הסיור שלו. מה גורם לו להיות היום בהמבורג ולמחרת במינכן, לדבר עכשיו עם איל תקשורת, בעוד שעה עם מהגר תורכי, מחר בבוקר עם מפגין שמאל, ובערב עם מנהל קונצרן ענק. בכל הריאיונות הוא נוקט בכלים שווים - מעלה שאלות פרובוקטיביות, מושך את האנשים בלשונם, מצטט מהם את מה שמתאים לו לתזה העיקרית* שאותה ארגן מראש, ושותל בין דבריהם את הגיגי ליבו שאותם הוא דואג לחלוק עם הקורא פעמיים בעמוד.

ומה היא התזה העיקרית? קשה לומר. היא גם "שונאים את היהודים ואת ישראל" אבל גם "הגרמנים מתביישים להיות גרמנים, חיים בקבוצות, יש להם דיסוננס קוגניטיבי, הם שותים המון אלכוהול, אבל שונאים לעשן והם דייקנים ונקיים מאוד" וגם "הגרמנים הם אולטרה-קפיטלסיטים והם מתביישים להודות בזה". ובעיקר העיקרים: "מי שלא חושב כמוני בדיוק הוא אידיוט גמור".

נהניתי לקרוא, אל תחשבו אחרת. הוא מצחיק, הטוביה. האירוניה שלו, גם אם אינה מושחזת, היא משעשעת. אבל זו ההנאה שכרוכה בהסתלבטות בלתי פוסקת על ה"אחר", על זה שלא חושב כמוני. בדיוק מה שגורם לאנשים לצחוק בהופעות סטנד-אפ על המסכן שהבדרן מעלה על הבמה. למדתי המון, אבל בעיקר למדתי על טוביה טננבום. על גרמניה והגרמנים למדתי מעט מאוד, מעט מדי, מהספר הזה. לא בטוח שאם יהיה ספר כזה על ישראל אני ארוץ לקרוא אותו. למעשה יש ספר כזה על ישראל. הוא נמצא אצלי בבית, ואני אכן לא רצה לקרוא אותו. אילו הייתי מוציא לאור גרמני, לא סביר שהייתי מוציאה לאור את הספר הזה. לא בלב שקט. וזה אכן מה שעשה המו"ל הגרמני שהזמין את הספר. הוא לא הוציא אותו לאור. כמו בסיפור החולצות של זארה, די ברור שגם הספר הזה הוא פרובוקציה מכוונת, שנועדה לגרור אנשים לאתר, לצפות בקטלוג ולייצר באזז מגביר פרסום. הספר כתוב בשפה בוטה, מלא בדעות קדומות ובקביעות בלתי מבוססות, מציג אנשים בצורה נלעגת. כאילו המחבר ביקש מראש "תפסלו את הפרסום שלי! אה, עשיתם את זה, זה רק מראה כמה אתם אנטישמים!!".

את הספר הזה לא היה צריך להוציא. ואין לזה ולא כלום עם אנטישמיות או עם סוג כלשהו של הסתרת אמת. מטעמים מקצועיים בלבד: זה ספר שכתוב רע, יהיר, מתנשא, ולא מקצועי בעליל. ההוצאה בארץ הוסיפה חטא על פשע, או שמא התאימה את עצמה לרוח הדברים, וחיפפה קשות בתרגום ובהגהה.

אזהרה - הביקורת על הספר הזה ארסית למדי. למעשה, אני לא זוכרת ספר שגרם לי לתגובות רגשיות כל כך חזקות כמו הספר הזה.

הספר הזה אמור להיות מעין "בחינה מחודשת של המציאות" בגרמניה. נושא מעניין וחשוב. נראה מבטיח. הסופר הוא עיתונאי שספר אחר שלו, "תפוס ת'יהודי", עלה עכשיו לכותרות. הביקורות מאחורה מבטיחות. מסע שעוזר להבין גרמנים. מסע בגרמניה, מתובל מדי פעם בהגיגים של העיתונאי המוצלח שנסע לשם. בפועל, מה שהתקבל זה מסע בהגיגיו של הסופר, מתובל מדי פעם בגרמניה.

לא כל כך ברור מה מוביל את המסע הזה. הכל נראה גחמני למדי - החלטתי לקפוץ לשם, חזרתי לפה. חוץ מתאריך היציאה למסע, שכנראה אותו אי אפשר להזיז. גם לא כשענן אפר וולקני גורם לביטול טיסות המוני, הו לא. התאריך כל כך חשוב, עד שצריך לשלם מחיר כפול ומשולש, במקום לדחות בשבוע את הטיסה. מה כל כך דחוף בגרמניה? לא ברור, כי נראה שאת כל הפגישות הוא יכול היה לעשות גם אחר כך.

הספר נוגע בהמון נקודות, אבל באף אחת לא מספיק, לטעמי. הוא חוקר את האחדות הגרמנית סביב משחקי הכדורגל, ואת הפיזור הגרמני בשאר ימות השנה. אבל מה ההבדל בין בווארים לגרמנים רגילים? לא ברור לי, אני רק יודעת שהם מדברים הרבה על ההבדל. למעשה, לא קיבלתי אף אינפורמציה לאורך כל הספר. נראה שההיסטוריה נורא חשובה לגרמנים, והם מדברים על גרמניה של 1890. מה היה שם אז? ויקיפדיה עזרה לי בזה. הספר העדיף לרוץ קדימה, לשנאת יהודים או לא שנאת יהודים.
שאלת הדור הצעיר ו"איפה סבא וסבתא שלך היו בשואה" עלתה המון, אבל לא מספיק. האם יש סיבה לדבר על מה סבא וסבתא עשו, או להשכיח את הנושא? מה הצפה של נושא כזה תגרום? מי אמר שזה טוב? יכול להיות שהתשובות ברורות. אבל השאלות לא עלו בכלל. מהספר רק עולה שההסתרה היא רעה.

סוגיית הפערים הכלכליים בגרמניה נפתרה די בקלות - הוא חקר די טוב איך חי העשירון העליון, ודיבר קצת על המהגרים התורכים. אני יכולה להבין את זה, נורא נוח לחקור במלונות ארבעה וחמישה כוכבים. אבל למה לא לראיין את ממחזר הבקבוקים מהרחוב, למה לא ללכת לקהילה שהתיישבה בקראוונים בשום מקום מיוחד? הוא מסתפק בהשוואה לא ברורה בינם לבין הישראלים בגדה המערבית, וזהו. למה תכנית לשיקום נרקומנים, שכוללת אספקת סמים ע"י הממשלה אבל בתנאים מסוימים, לא זכאית ליותר מעמוד שמלא גם הוא רק בתגובות הסופר לנושא?

התקשיתי להאמין לספר הזה, על הראיונות שבו והמפגשים שבו. לא היתה שיחה אחת שמתוארת שם שהאמנתי לה. משהו שם הרגיש פרובוקטיבי מדי. כאילו הוא דוחף להשמעת הדברים שהוא רוצה לשמוע. הכל עובר במסננת של הסופר, ודרכה דעות מתחלקות ל-2: אלה שזהות לשלו, ואלה שלא. אלה שלא, יקטלו בציניות, לא תמיד בצורה עניינית. אלה שכן, מקבלות במה. למרבה ההפתעה, הנחת היסוד של הסופר, אותה הוא נסע לברר, ממתבררת כנכונה. אבל לא באמת היה לה סיכוי להתברר כטעות.

אז למה הספר הזה חשוב? כי הוא מעלה הרבה שאלות שיהיה מעניין לחשוב עליהן. ומי יודע, אולי יבוא יום ומישהו יכתוב ספר שהוא באמת מעין "בחינה מחודשת של המציאות" בגרמניה. את שם הספר "אני ישן בחדרו של היטלר", בינתיים, אפשר לקצר ל"אני".

את הספר הזה קראתי לאחר ספרו הפנומנלי של טננבום תפוס ת'יהודי! מה אומר לכם? ביג מיסטייק. בדר"כ אני לא אוהב לשלב אינגליזמים בשפה, אבל הפעם זה מתבקש: היוג'!
יכול להיות, ולו המצב הפוך וסדר הקריאה היה אחר, לא הייתי ממשיך לספר המאוחר יותר. זה היה מאוד חבל. במצב הנוכחי נותרתי וחצי תאוותי בידי וזה לגמרי לא נורא.
אני ישן בחדרו של היטלר נכתב כשנתיים לפני תפוס תי'הודי!, שניהם כתובים באותה טכניקה. בשני המקרים טננבום מקדיש כמה חודשים מחייו כדי לסייר במקום כלשהו, כדי להשיג תשובות כלשהן. במקרה שלפנינו טננבום מבקר כמה חודשים בגרמניה של 2010 ומבקש לדעת כמה תשובות פשוטות: מיהו הגרמני הטיפוסי והאם הוא אנטישמי.
הגרמני הטיפוסי נתפס בספר כאדם רציני, כבד, חסר חוש הומור, מקפיד בלבושו, דייקן, עגום ותמיד רוצה עוד למרות שהוא כבר חי בגן עדן.
האם הגרמני הזה, החי במדינה בה הרכבת דייקנית, הרחובות נקיים, הארכיטקטורה משובבת נפש והמכוניות מהודרות ומהונדסות היטב, האם הגרמני הזה, המחויב לישראל בשל השואה שגרם לעם היהודי, אנטישמי? התשובה פשוטה לגמרי: כן, מכף רגל ועד ראש. האם יש כאן פרדוקס? כן. האם אפשר ליישב אותו? כן, והספר עושה זאת בצורה טרחנית, כבדה, מנדנדת, נטולת ברק בדיוק כמו מושאי הספר עצמו.
שוב ושוב פוגש טננבום גרמנים כבדים ומשעממים, כאלה שהבורות מדברת בגרונם כשהם מדברים על היהודים וישראל, התורכים המרואיינים לא יוצאים טוב יותר והפרסים שפגש פה ושם בכלל בדיחה. אלה ואלה מתגלים ככאלה שאין להם מושג על מה הם מדברים, אבל לשנוא את ישראל הם שונאים, בסיוע הנדיב של המשט התורכי לעזה.
קשה מאוד לאריך בדיבור על הספר. בעוד קל מאוד לדבר על תפוס ת'יהודי! המשעשע, המבריק, המצליף, המכה ללא רחמים, המעליב והמוכיח, אני ישן בחדרו של היטלר מתגלה כשינה אמתית בחדרו במלון של היטלר, שום דבר לכתוב עליו הביתה.
עשו לעצמכם טובה ודלגו על הספר הנפוח הזה, המייגע והמשעמם.

אפרופו אנטישמיות פולנית. החידה אודות האנטישמיות הנצחית של אירופה ידועה זה כבר, כך שתיעוד האנטישמיות המודרנית היא עסק משעמם אם לא מתעסקים במקורותיה האמיתיים, ולצערי כל מה שטוביה עשה כאן הוא רק לתעד (ואני ציפיתי שטוביה טננבום בתור בוגר ישיבה יידע גם להשיב תשובות, ולא רק לשאול שאלות). אבל כשאתה משחק בתפקיד היהודי שאוכל שרימפס עם יין עכו"ם ותוהה למה הגרמני הזה עדיין שונא אותו, למה כבר אפשר לצפות? טוביה היקר, אם אתה קורא את ביקורתי, אני מאד מקווה שתמקד את העדשה של המצלמה לא החוצה אל הגרמני השונא זה מכבר, אלא פנימה, אולי למטה - אל הכרס, שעדיין לא למדה שאכילת בייקון (עם דייאט קולה ולימון) ברחובות מינכן לא תחשוף אותך אל האור הגדול של הגרמניות הנאורה נטולת השנאות. הרי מיליונים לפניך כבר ניסו זאת והועלו על המוקד בשנות השואה שאתה כל-כך מנסה להשאיר הרחק מאחור, ולא מצליח, כי פעם אחר פעם מזכירים לך הגרמנים הללו את יהדותך, את ישראליותך וכו' וכו'. ויותר מכך, הייתי ממליץ לך לעשות כדבריו של יריב אופנהיימר עת ישבתם ביחד בעימות בערוץ הכנסת: "תעשה מעשה ציוני ותעלה לארץ!". כי זו האמת לאמיתה, וזו התשובה לשאלה הנצחית - מדוע הגרמנים שונאים אותנו? מדוע מול מאות סכסוכים עקובים מדם בצ'צ'ניה, בסוריה וכו', דווקא אל הישראלים נטפלים בשל משט עלוב לעזה? ובכן, בגלל שיש יהודים שמסרבים להתנהג כמו יהודים. כן, טוביה ;) ייתכן שזה מכוון אליך, ברוח טובה, כמובן. זו דעתי האישית ומסקנתי העולה מהספר, שלא נעדר ממנו הטעם הרע העולה מקורותיו של בוגר ישיבה שמטייל בעולם ודומה אחת לאחת לגרמני שאותו הוא לא מפסיק לבקר.
שנאת האירופאים ליהודים היא נס חי ומהלך שמבשר את תחילת ההיסטוריה ואת קץ ההיסטוריה כאחת, ואני פוחד מן היום שבו השנאה הזאת תגווע, כי בזכותה אנחנו נותרים מי שאנחנו.

איזה כיף לטוביה טננבאום. נתנו לו כסף בשביל להסתובב בגרמניה ולראיין אנשים. הוא גם אכל במסעדות, ישן בבתי מלון מפוארים, ביניהם בחדר של היטלר במלון כלשהו. הלוואי עליי.
אבל אולי כל הטוב הזה מגיע לטננבאום בזכות, הוא מכיר את ההיסטוריה הגרמנית מצוין, הוא דובר עברית וערבית ולפי הבנתי גם גרמנית, הוא מכיר את הקוראן, הוא מכיר את התנ"ך, הוא אמיץ וישיר ואמיתי ומנסה להיות חף מאמונות תפלות ומסטריאוטיפים.
וככה בדיוק הספר הזה נראה. שיטוט בפלחים שונים של גרמניה והקלדה של השיחות שנערכו עם אנשי המקום, חלקם עוברי אורח אנונימיים, חלקם בעלי תפקידים בתקשורת, בכנסיה, בבתי הכנסת והמסגדים, חלקם אמנים, חלקם אקטיביסטיים כאלו ואחרים. התוצאה היא מראה לגרמנים של היום, והיא מעניינת, למרות ההכללה המטורפת. אותי הטרידה נקודת הפתיחה של טננבאום, הוא מחפש בכוח את האנטישמיות, לדעתי זה לא פייר, הוא מציג את הגרמנים כאנטישמיים עדיין ולמרות הכל ולי קשה להאמין בזה, הוא מציג את הבעיה הפסיכולוגית העמוקה שלהם עם ההתמודדות עם ההיסטוריה ומציג את התמיכה שלהם בפלסטיניים כסימן לאנטישמיות ואת הקבלה שלהם את המוסלמים בארצם כחברים מכורח האויב המשותף, שהוא היהודים כמובן. אני לא בטוחה שזה נכון...
ובכל זאת, הספר מעניין, קריא ומצחיק והוא כן מצליח לשרטט תמונה של אבטיפוס גרמני כלשהו, והוא מאוד שונה מהישראלי. הספר נכתב ב 2011, בזמן הסיפור עם המרמרה, והמרואיינים שלו מתייחסים לכך, המחשבה שמיליוני אנשים בעולם אחר, קרוב מאוד גיאוגרפית אבל רחוק מאוד בצורת החשיבה, עסוקים בבעיה הפרטית שלנו, היא קצת... אולי מביכה, אבל לשמוע אותם מדברים בגנות ישראל מכל הלב זה באמת לא נעים, הם מיליונים ואנחנו קומץ, הם בעלי המאה ואנחנו? מבקשים נדבות בשביל כיפת ברזל. אוף!
לסיכום, שווה קריאה בהחלט.

"איזה שם מצמרר!"
"למה את קוראת דברים כאלו?"
אלו כמה מהתגובות של האנשים שראו אותי קוראת את הספר הזה.
את הספר הזה סחבתי איתי לכול מקום והייתי קוראת אותו בכול הזדמנות אפשרית.
למען האמת, התחלתי להתעניין בו כול כך בבגלל השם שלו, שם פרובוקטיבי ממש, כמו שאני אוהבת!
לרוע מזלי, הספר היה מושאל והייתי צריכה לחכות. במשך חצי שנה.
אך לבסוף הספר הגיע לידי ומאז לא הורדתי אותו מידי.
הספר הזה ממש שינה את אותי.
אני לא הייתי אותו אדם לפני שקראתי אותו, ויכול להיות שאני מגזימה.
הספר הזה הוא פשוט ספר חובה.
הוא מסביר באופן מדהים איך השואה התרחשה דווקא בגרמניה ולא באף ארץ אחרת.
גרמניה היא ואני מצטטת מהספר "מדינה קפיטוליסטית מאונס" - כלומר, הדמוקרטיה מעולם לא הייתה רצויה בגרמניה.
אין לתאר איך הפתעתי לראות את האנטישמיות בגרמניה.
זה מדהים איך שום דבר לא משתנה.
לאחר שקוראים את הסיפור המדהים שלו - המחשבות על הדברים שמדוברים עליהם בסיפור לא עוזבים אותך.
הנאו נאצים, הפוליטיקאים והסיפורים המדהימים.
כתוב בצורה שנינה, קלה ועוקצנית - הסיפור פשוט זורם בתוך הסדר הכתוב.
אין לתאר את רשגותי לאחר הקריאה.
פשוט תצטרכו לקרוא את הספר בעצמכם ולהרגיש כך בעצמכם גם.