ביקורת ספרותית על אני ישן בחדרו של היטלר מאת טוביה טננבום
ספר לא משהו

---

ש', מהעבודה שלי, מספרת לי על החופשה שלה ביער השחור. לאחר חצי שעה של סיפורים וחוויות מהנות היא אומרת "ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה האנשים האלה עשו בשואה". וזה מראה שהיא יהודיה וישראלית. ככה אנחנו מתוכנתים. קופצים למשמע "אכטונג" או "שנל", מכינים דרכון נוסף ואזרחות זרה. יודעים בדיוק מה נארוז בתיק במקרה שנצטרך לברוח, עוברים לבית חדש ומתכננים מיד שביל בריחה אופציונאלי במקרה שהגסטאפו יגיע באמצע הלילה, ואיפה אפשר להכין מחבוא ממש טוב. קונים מכונת כביסה של AEG ומכונית של פולקסווגן ונופשים ביער השחור, אבל רותחים על זארה שמוציאה חולצת פסים ועליה כוכב שריף צהוב, כי זה מזכיר לנו משהו. תסביך שואה. ככה זה.

טוביה טננבום אובייקטיבי כמו יהודי שמטייל בגרמניה. כלומר ממש לא. כשקוראים את הספר שלו, חשוב לזכור את זה. הוא מתאר כאילה מצא אנטישימיות ואנטי ישראליות בכל מקום, אפילו שלא חיפש. אל תאמינו לזה. הוא חיפש. הוא לא יכול שלא לחפש. בנוסף, הוא עיתונאי.

כאן יש לי סיפור: יום אחד, באיזו חתונה או בר מצווה, ניגש אלי קרוב משפחה וביקש את רשותי לומר לי משהו בנוגע לאחד הילדים שלי. אני אישה מאוד עדינה ומנומסת. לכן לא אמרתי לו טו מיינד היס אוון ביזנס, ולא סתמתי לו את הפה. אמר מה שאמר, אני לא הגבתי, והמשכתי הלאה. אחרי שנתיים נפגשנו שוב באירוע אחר. אותו ילד שלי עשה בינתיים מה שעשה והקרוב אמר במילים אלה: "אני זוכר, איך בחתונה של שושי ואבי התייעצת איתי בנוגע לזה, אני שמח שקיבלת את עצתי". וזה בעיני איש תקשורת: כמו אנשי הניו אייג', המחשבה שלו יוצרת מציאות. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו ואת הנרטיב שיצר לו במחשבתו.

עכשיו יזעק הקורא שאני עושה הכללה לא הוגנת. לוקחת סיפור אחד ויוצרת ממנו מסגרת תיאורטית שלמה. אז אני אסייג. לא רק אנשי תקשורת מתאימים את המציאות לסיפור המסגרת שארגנו מראש בדימיונם. גם אמא שלי, למשל, עושה את זה לא מעט. אבל אצל עיתונאים התופעה קיימת יותר. והיא גם הרסנית יותר. בעיקר אם תפירת העובדות למציאות מתחפשת לחיפוש אובייקטיבי.

עיתונאי, יהודי, ואמריקאי בטיול גרמניה. זו לא התחלה של בדיחה, זה טוביה טננבום. הוא מטייל בגרמניה, אוכל ולן במקומות טובים, מדבר עם אנשים ועושה מזה ספר. סידור נחמד, בעיקר עבור הכותב. קצת דומה לזה של אליזבת גילברט. כמו פרפר, הוא מרפרף לו ממקום למקום. כמו זיקית, הוא משנה דמויות וזהויות. לא ברור מה הקו המנחה של הסיור שלו. מה גורם לו להיות היום בהמבורג ולמחרת במינכן, לדבר עכשיו עם איל תקשורת, בעוד שעה עם מהגר תורכי, מחר בבוקר עם מפגין שמאל, ובערב עם מנהל קונצרן ענק. בכל הריאיונות הוא נוקט בכלים שווים - מעלה שאלות פרובוקטיביות, מושך את האנשים בלשונם, מצטט מהם את מה שמתאים לו לתזה העיקרית* שאותה ארגן מראש, ושותל בין דבריהם את הגיגי ליבו שאותם הוא דואג לחלוק עם הקורא פעמיים בעמוד.

ומה היא התזה העיקרית? קשה לומר. היא גם "שונאים את היהודים ואת ישראל" אבל גם "הגרמנים מתביישים להיות גרמנים, חיים בקבוצות, יש להם דיסוננס קוגניטיבי, הם שותים המון אלכוהול, אבל שונאים לעשן והם דייקנים ונקיים מאוד" וגם "הגרמנים הם אולטרה-קפיטלסיטים והם מתביישים להודות בזה". ובעיקר העיקרים: "מי שלא חושב כמוני בדיוק הוא אידיוט גמור".

נהניתי לקרוא, אל תחשבו אחרת. הוא מצחיק, הטוביה. האירוניה שלו, גם אם אינה מושחזת, היא משעשעת. אבל זו ההנאה שכרוכה בהסתלבטות בלתי פוסקת על ה"אחר", על זה שלא חושב כמוני. בדיוק מה שגורם לאנשים לצחוק בהופעות סטנד-אפ על המסכן שהבדרן מעלה על הבמה. למדתי המון, אבל בעיקר למדתי על טוביה טננבום. על גרמניה והגרמנים למדתי מעט מאוד, מעט מדי, מהספר הזה. לא בטוח שאם יהיה ספר כזה על ישראל אני ארוץ לקרוא אותו. למעשה יש ספר כזה על ישראל. הוא נמצא אצלי בבית, ואני אכן לא רצה לקרוא אותו. אילו הייתי מוציא לאור גרמני, לא סביר שהייתי מוציאה לאור את הספר הזה. לא בלב שקט. וזה אכן מה שעשה המו"ל הגרמני שהזמין את הספר. הוא לא הוציא אותו לאור. כמו בסיפור החולצות של זארה, די ברור שגם הספר הזה הוא פרובוקציה מכוונת, שנועדה לגרור אנשים לאתר, לצפות בקטלוג ולייצר באזז מגביר פרסום. הספר כתוב בשפה בוטה, מלא בדעות קדומות ובקביעות בלתי מבוססות, מציג אנשים בצורה נלעגת. כאילו המחבר ביקש מראש "תפסלו את הפרסום שלי! אה, עשיתם את זה, זה רק מראה כמה אתם אנטישמים!!".

את הספר הזה לא היה צריך להוציא. ואין לזה ולא כלום עם אנטישמיות או עם סוג כלשהו של הסתרת אמת. מטעמים מקצועיים בלבד: זה ספר שכתוב רע, יהיר, מתנשא, ולא מקצועי בעליל. ההוצאה בארץ הוסיפה חטא על פשע, או שמא התאימה את עצמה לרוח הדברים, וחיפפה קשות בתרגום ובהגהה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אני ישן בחדרו של היטלר