מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יכול להבין בקלות מדוע לקחתי את הספר הזה מהספריה, ומה בכתוב על הכריכה האחורית משך את תשומת ליבי. אני אצטט את מה שכתבתי על הספר "שירת הגורילות" של דון פרינס יוז, כי הוא רלוונטי גם לספר הנוכחי, אז למה לנסח פעמיים, אם אפשר פשוט לקפסט: "מי שעוקב קצת אחרי הספרים שאני קוראת יכול למצוא אובססיביות-מה בנושא האוטיזם. אני לא ממש יודעת למה. פעם קראתי מה שכתב הנוירו-כירורג אוליבר סאקס על טמפל גרנדין. היא קראה לזה "להיות כמו אנתרופולוג על המאדים", ומאז אני בעיקר מסוקרנת בנוגע לחיים האוטיסטים ולהוויה. ולכן כל דבר הקשור באוטיזם, תיעודי, עיוני, ביוגרפי, ספרותי - סביר שאני אקרא."
זה שאני קוראת, לא מבטיח שאני אוהבת. אולי אפילו להיפך. כמו שכתבתי בסקירה על פרוייקט רוזי, יש לי בעיה קשה עם תסמונת הסופר הכותב על תסמונת, עם ליקוט עובדות מן הגורן ומן האינטרנט, וכתיבה שטחית בלי הכרות אמיתית עם הסיטואציה הנידונה. עוד יותר קשה כשמנסים ליצור רב מכר מבודח ולצורך זה הופכים סבל של אנשים לבדיחה.
* אמינות. אמינות זה דבר חשוב. כתיבת ספר בידיוני בגוף ראשון מהווה תמיד אתגר לאמינות. קשה לעשות את זה טוב. מעטים מצליחים. כתיבת ספר בדיוני בגוף ראשון אוטיסטי היא אתגר גדול פי כמה. גם ספר לא-בדיוני בגוף אוטיסטי הוא אתגר גדול. טמפל גרנדין לא כתבה את הספר שלה בעצמה אלא הסתייעה. סביר שלו הייתה כותבת בעצמה, הספר לא היה מעניין לקריאה. נראה לי, אם כי אין לי ביטחון חד משמעי בעניין, שגם דון פרינס יוז לא כתבה את הספר לגמרי בעצמה, והיה איזה סופר צללים ברקע שסייע להנגיש את הדברים. זה כל העניין באוטיזם. הוא לא תקשורתי, ולא מתקשר טוב. כדי לתקשר טוב הכותב צריך לתאר לעצמו מה מרגיש הקורא, ומה הוא ירצה לדעת. לאוטיסטים אין הרבה כלים לגלות את הדבר הזה, ולכן דיבור של אוטיסט על עצמו, בגוף ראשון, בתוך ניסיון לתאר משהו, יישמע מוזר.
נראה לי שדמותה של קארן, גיבורת הספר, מבוססת במידה רבה על הדמות של טמפל גרנדין ועולם בעלי החיים. גרנדין האוטיסטית בתפקוד גבוהה למדה והתמחתה בנושא בעלי חיים, בשיטות לגדל אותם, ובעיקר בשיטות להביא אותם אל מותם המתוכנן ברוגע ובמינימום חרדה. גם דון פרינס יוז תיקשרה עם בעלי חיים טוב יותר מעם בני אדם. אולי זה מאפיין אוטיסטי קבוע, אולי סתם מאפיין נפוץ, ואולי מקרה. אין לדעת. כך או כך, קארן האוטיסטית מספרת על חייה יחד עם דודתה איזבל במקסיקו, על מפעל הטונה שהן מנהלות, על לימודיה באוניברסיטה, כולל ההצלחות והכשלונות, ועל הדרך שבה ניווטה את עצמה בעולם העסקים. מעבר לגימיק האוטיסטי, יש עלילה, גם אם קטנה למדי, נעה בקצב איטי ומוזר, ולא ממש עקבית. הקצב וחוסר העקביות עדיין לא מספיקים כדי להשרות תחושה אוטיסטית אמינה לטעמי, ומצד שני גם לא משרים עניין ומוטיבציה להתקדם בקריאה של הספר.
מה שכן, הספר חושף את פניו של טרור הפעילים הקיצוניים למען בעלי החיים, שמרוב רחמים על חיות, שוכחים את בני האדם. זו נקודה חשובה, ובשלה כדאי לקרוא אותו. בזמן הקריאה מומלץ לא ללכת שולל על פני המסקנות שאליהן גררה סבינה ברמן את הגיבורה המסכנה שלה, שגם סובלת מהטרוריסטים האלימים, וגם מפנימה את הדיכוי שאליו הם גוררים את העולם. אז זאת סיבה אחת משמעותית למה כדאי לקרוא את הספר הזה. הוא לא מחכים במיוחד בענייני אוטיזם, ולא ממש זורם. אבל מעלה נקודה חשובה, וזה מספיק.
















