ביקורת ספרותית על ולטר רתנאו - טרגדיה יהודית גרמנית - אפקים #299 מאת שולמית וולקוב
ספר מעולה

---

תמונת טרגדיה גרמנית

המשותף בין נהגים,לאומות עולם, הוא בכך שבשלב זה או אחר הם מגעים לצומת ממנה מתפצלת הדרך לשתי דרכים שונות ומנוגדות, ועליהם להחליט לאן ? במקרה של גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מדובר בהכרעה שהייתה אמורה לחרוץ את גורלה ועתידה. האם פניה יהיו לשלום ולדמוקרטיה המשתלבת במדינות המערב, או שהיא תבחר להיות מדינה לאומנית השואפת לנקמה, הסוללת את דרכה למלחמה עולמית שנייה שהייתה נוראה בהיקפה ובתוצאותיה מקודמתה.

הנהג - המדינאי שהנהיג את גרמניה לעבר צומת ההכרעה של פיוס והשתלבות במדינות העמים, היה ולטר רתנאו, שר החוץ הגרמני ממוצא יהודי. שולמית וולקוב, רואה ברציחתו בשנת 1922, נקודת ציון דרך בתהליך הקצנתה של גרמניה שהובילה לאחר עשור לעליית הנאצים לשלטון.

שר החוץ הגרמני, ממוצא היהודי, מבטא את החלום ושברו עבור יהודי גרמניה, שהפכו ממיעוט משולל זכויות, למשולבים בכל תחומי החיים, בתרבות, כלכלה, מדע ופוליטיקה. ליהודים רבים גרמניה ותרבותה היוו גורם הזדהות חזק יותר מהשיוך היהודי. חלומם להשתלבות התפוגג, והם הוגדרו בהמשך כאויבי גרמניה. רתנאו מבטא גם את הטרגדיה הגרמנית, גרמניה הפונה מדמוקרטיה ליברלית שברירת, לכיוון לאומי חשוך.

רתנאו - הדרך לפסגה

אני אוהב להביט לציורי מנהיגים, למרות שהם לעיתים מחניפים למצויר, אך עדיין ניתן להבחין בקווי האופי, בהם רמזים לעתיד. ציורו של רתנאו על ידי אדוארד מונק, הוא כמו צילום השווה אלף מילים. הוא מצויר בזווית המאריכה את רגליו הפסוקות במוחצנות, המבטאת עליונות ושליטה גברית, נעליו ובגדיו מחויטים, מבטאים רהבתנות, וסנוביות, ידו התחובה בכיסו יוצרת ריחוק עם קרטוב של זלזול בזולת, ידו השנייה אוחזת סיגריה המעלה עשן בנונשלנטיות, פניו מעידות על עוצמה ונחישות, עיניו המביטות למרחקים, מסמנות אופקים חדשים, על הקיר מולו מוטל צילו השחור, המרמז על אישיותו האניגמאטית והלא מפוענחת. האמירה הכללית של הציור, היא של דמות המקרינה אמינות ופיקציה.

רתנאו ביקש להיות בו בעת בכל הצמתים, להיות רומנטיקן גרמני ורציונליסט המונע מכוח התיעוש והשוק, להיות יהודי וגם גרמני, להיות מודרניסט אך גם לאומני המאמין בעליונות גרמניה, ומעל לכל לייסד סדר פוליטי חדש, שבו אירופה תאוחד על בסיס הסדרים כלכליים שיחלישו מתחים לאומיים וימנעו עימותים צבאיים, חזון מרחיק ראות שהפך למציאות כעבור כמאה שנים.

ב - 1922, בעיתוי בו גרמניה מובסת ומסוכסכת בתוכה, רתנאו התמנה לשר החוץ. הוא חש בתחושת שליחות בניסיונותיו להגיע להסכמות ופשרות עם צרפת ואנגליה להפחתת נטל התשלומים להן התחייבה גרמניה, צרפת סירבה להתפשר (איוולת). בגרמניה השתוללו מהומות ואינפלציה, הימין הקיצוני חתר ליצירת תהו ובהו פוליטי בכדי להחליש את הרפובליקה, רצח רתנאו היה חלק מתכנית חיסולה. קדמה לו תחושת של הגעה למבוי סתום, ותחושת בדידות וחוסר אונים של רתנאו ברמה האישית, כמי שמדיניותו כשלה, וכמי שאיבד את מנהיגותו כשחלק נכר מעמו סרב ללכת בדרכו.

רתנאו במראהו ומעשיו ביטא אדם חדש שנועד להנהיג את גרמניה למקומות חדשים, אך לרבים היהודי שהפגין עליונות אינטלקטואלית וביטחון הגובל בשחצנות, שנסה לשנות סדרי עולם, נתפס כבוגד בערכי גרמניה הישנה. המרחק בין תיוגו כבוגד לרציחתו היה קצר.

רתנאו - בודד בפסגה

בכריכת הספר, תמונת פלג גופו העליון של רתנאו, לבטח אחת האחרונות, הוא יושב, נשען לאחור בחוסר שקט ונוחות, ראשו מוטה לצד וקדימה בתנוחה המבטאת, כובד ראש, עייפות ואולי גם ייאוש, עינו אומרות הכול, נשקף מהן עצב עמוק, הוא מביט לתוך עינך כתופס את המציאות, ואולי גם את העתיד הלא ברור, תווי פניו שבגרו מכובד האחריות משקפים רצינות תהומית, ידו האחת מושטת קדימה, אצבעות עדינות, חובקות סגריה כריטואל של מוכרות, סממן חיצוני שעדיין מחבר את רחנאו החדש לגרסתו הקודמת כאדם זחוח שהשתנה ללא הכר. האומנם, רתנאו הפך לאדם החף מפוזה ?

את הדרך בה גרמניה והיהודים נעו וטולטלו בין תיקווה לטרגדיה, מתארת שולמית וולקוב בצורה מרתקת, הלובשת חיים דרך סיפור חייו ומותו של וולטר רתנאו, האיש המורכב, המסוכסך עם עצמו, ויותר מכול האדם הבודד, המייצג את מורכבות התקופה ותהפוכותיה. רתנאו הוא שחקן בטרגדיה, הוא לרגע הגיח כתקווה, ואחר כך נעלם, מותו היה כתובת על הקיר, שסירבו להכיר במשמעותה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על ולטר רתנאו - טרגדיה יהודית גרמנית - אפקים #299