ביקורת ספרותית על שלוש קומות מאת אשכול נבו

---

יש פעמים שאני מוצאת את עצמי זקוקה לכל כך הרבה אויר, לכל האויר שבעולם. אז אני מתחילה לשאוף ומפחדת שהאויר יגמר לפני שיבטל את תחושת המחנק. ואחרי שפעולת השאיפה-נשיפה לוקחת לה כמה שניות יותר מהרגיל, אני מפסיקה לפחד. אין לי תשובה לסיבה שזה קורה בגללה, אבל יודעת שאחרי, אהיה מלווה במחשבות עמוקות.

ספרו החדש של אשכול נבו, כמו מרבית מקודמיו, סוחף גם הוא את הקורא ולא מאפשר להניחו לרגע בצד, גם לא לשם הרווית הצמאון. הוא מאפשר לנו הצצה לחייהם של אחרים, שבאופן מפתיע, לא מאד רחוקים מחיינו שלנו, ואולי בגלל זה אני קוראת בשקיקה, מאושרת במשך שבועות כשיוצא ספר חדש ויודעת שמדובר ב"תענוג צרוף" כמאמר הסופר, במקרה שלנו. אך עדיין, על אף כל אלו, אני מתקשה להצביע על דפוס כתיבתו של נבו, שכלל לא מאפשר לחזות את הנולד. לא ב"משאלה אחת ימינה", "נוילנד", "ארבעה בתים וגעגוע" ובשאר, וגם לא ב"שלוש קומות". אולי זה הדפוס?

תחושת המחנק שאני מרגישה, ומתרחשת לא פעם בעת קריאת ספריו של נבו (כעת ידעו למי לפנות אם אחוש ברע עם קריאת הספר הבא שלו), ככל הנראה נובעת מלבטים ותחושות שנמנעתי מלהתמודד איתם לפני, אך כעת אין לי ברירה אלא למצוא להם פתרון או לפחות לתת עליהם את הדעת ולחשוב עליהם בכובד ראש.

מצאתי את עצמי תוך כדי הלימודים לפסיכומטרי מסיימת את הספר למרות שבכל עמוד חידשתי את ההבטחה "רק את העמוד הזה", בדיוק כמו שהפרתי אותה עם קריאת העמוד הנוסף שאחריו. מכאן אתם בטח מבינים שאני ממליצה בחום לקרוא גם את הספר הזה, כמו את הקודמים.

מקווה מאד שתהנו, רוצו לקנות.

» ביקורות נוספות של ספיר
» ביקורות נוספות על שלוש קומות