"נסיכה קטנה... אתם עומדים לסיים עם זה? כי אי אפשר כבר להאריך" אמרה הספרנית.
"כן, הוא קורא את זה ממש ברגע זה..." הצבעתי לכיוון הכללי בו ישבו שני הגדולים שלי שקועים כל אחד בספרו.
"לקח לי קצת זמן לשכנע אותו" הוספתי "שספר בשם "נסיכה קטנה" יכול להתאים גם לבנים..."
"אה!" צהלה הספרנית "התפלאתי באמת כשאמרת הוא, טוב, בואי ננסה בכל זאת להאריך איכשהו..."
כן, זה לקח קצת זמן, וקצת הקראה שלי, אבל בסופו של דבר בן השבע שקע בספר.
באותו לילה בו התקיים הדיון בספריה, הוא סירב ללכת לישון מרוב מתח.
מתח? לזה לא ציפיתי...
"יש לזה סוף טוב", הבטחתי.
"אני יודע!" הוא ענה "אבל כבר ניסיתי לחשוב על כל מיני סופים ולא הצלחתי לחשוב איך יהיה לזה סוף טוב..."
שכחתי. ממרחק השנים, שכחתי שבעצם לא מובן מאליו שהשכן שהגיע מהודו יתגלה כחברו הטוב של אביה של שרה, יחלץ אותה מהפנימיה האיומה של מיס מינצ'ין, ויגלה לה שמכרות היהלומים היו אמיתיים והיא שוב עשירה כקורח. לפחות לא אם אתה בן שבע.
שכחתי גם כמה מכמירי לב הם תיאורי העוני והרעב של שרה. מהילדות זכרתי רק את המתקתקות והסוף הטוב.
כמבוגרת, הקטע שבו שרה מטיחה בבובה שלה "את רק בובה!" וזורקת אותה גרם לי להזיל דמעות. גם בקריאה שניה.
כן, יש לי ביקורת על פרנסס הודג'סון ברנט.
הקיטש אצלה שולט ברמה, היא שמה יותר מדי דגש על נושא המעמד (הסוף הטוב לו תזכה נערת המטבח, חברתה של שרה בימי מצוקתה, הוא להיות משרתת של שרה, הגבירה הנאורה. עדיף בהרבה על פני תפקידה הקודם כנערת מטבח בפנימיה של מיס מינצ'ין אמנם... אבל פער המעמדות ביניהן מוחלט ואינו נתון לשינוי). חלק מהילדים בספריה הם מלאכים קטנים ולא ילדותיים בעליל.
אבל בספרים שלה יש עלילה מרתקת, יש קסם, אמונה ברוח, בטוב, בכוחו של האדם להשפיע על המציאות החיצונית בעזרת השליטה על המציאות הפנימית שלו.
שלושת ספריה המפורסמים ביותר של הודג'סון ברנט יצאו עכשיו בהוצאה מחודשת.
את נסיכה קטנה תרגם יהודה אטלס, והספר מתורגם נהדר, מושך ומתאים לגמרי גם לילדים בני ימינו. וכן, גם לבנים.
