ביקורת ספרותית על בעל ואישה מאת צרויה שלו
ספר טוב

---

התחלתי לקרוא את הספר הזה אחרי שקראתי את "כאב" (שבו ללא ספק פשוט התאהבתי) כי לא הכרתי את צרויה שלו לפני. חייבת להגיד שהפעם הוא פחות זרם לי.
היה די מעניין, אבל רוב הזמן פשוט עשה אותי עצובה...

כמובן שקשה לא להתחבר, הרי בכל זאת, נעמה, גיבורת הסיפור, עובדת במוסד לנערות שגורשו (או יצאו) מביתן עקב הריונן, והיא אמורה לשכנע אותן לעשות את המעשה הנכון בדבר מסירת התינוק או גידולו. וברור שעובדה זו לבדה, לא יכולה שלא להשפיע עלי כאמא לפעוט ותינוק.

שתי פנינים שמצאו חן בעיניי למרות הכל -
1. האהבה לתינוק שזה עתה נולד, שמלכדת את המשפחה החדשה, היטיבה לתאר זאת בצורה קסומה פשוט, כשתיארה את הימים הראשונים לאחר הולדת ביתה נגה : "כמו מראות מלוטשות היינו משקפים זה לזה את אהבתנו אליה, מכפילים ומשלשים אותה. ... נדהמת ואסירת תודה על אבהותו החמה והמגוננת. ... איפה הסתתר כל השפע הזה? בבת אחת פרץ לכבודה, לכבוד המשפחה הקטנה שנעשינו. צמודים ותלותיים. מבודדים כשבט נידח. מחביאים את האוצר שלנו כאילו הוא גנוב. לפעמים היו דופקים בדלת חברים, מתנות מאוחרות בידהם, ולא היינו פותחים כי קשר חשאי היה בינינו, שלם מדי, שהעולם החיצוני יכול היה רק לחבל בו"

2. התיאור המדויק של הרווחה של למצוא מישהו שסוף סוף מבין אותך! "ופתאום אני משתוקקת להניח את ראשי על כתפה, ולפרוץ בבכי. עד הערב לבכות כי ברור לי שהיא מבינה אותי. אפילו ענת לא הבינה אותי בעמיקות כזו. ורגע אחד אני רוצה להיות ביתה, ובמישנהו אני רוצה להיות אימה. העיקר שלעולם לא תצא מחיי. כאילו גזר דין של בדידות שהושלך על הבית הזה הופר בזכותה לפתע."
התחברתי מאוד לתיאור חוסר האונים הזה, שאף אחד לא מבין אותך, ועם ההקלה לגלות שאולי יש בכל זאת מישהו שכן מבין.

ויש גם רע, התיאור הזה, כאילו של שנאה, עשה לי חלחלה ממש: "כשאני הולכת לעבודה הוא מתלונן שאני מזניחה אותו. ואם אני לוקחת יום חופש ונשארת איתו בבית הוא מתעלם ממני בטינה. לפעמים בדרך הביתה אני מצפה לנס, אולי הוא יפתח לי את הדלת רחוץ וריחני, לבוש בבגדים נקיים ולא בסמרטוט המסריח שהוא לא מחליף, ויחבק אותי ויגרור אותי למיטה כמו פעם..."
אני לא מאמינה שמישהו יכול להרגיש ככה כלפי הבן/בת זוג שהוא נשוי לה/לו! זה גרם לי לסגור את הספר ולעשות הפסקה של יומיים לפני שהמשכתי לקרוא שוב.

למרות שלא אהבתי (וכנראה גם לא הבנתי) את הסוף המאכזב (לא אפרט עוד כדי לא להרוס..), כן היה שם זיק של אופטימיות, בתיאור מערכת היחסים שלה עם נגה, שנראה כי יש תקווה בכל זאת : "בבוקר אנחנו מתעוררות אל ריח קפה חריף, סלט טרי וחביתות. ושתינו שכבר כמה ימים לא אכלנו מתנפלות על השולחן, מצחקקות כחברות שגילו זזו לזו את סודותיהן הכמוסים בלילה. ואמא שלי מסתכלת עלינו בסיפוק."

» ביקורות נוספות של לנה
» ביקורות נוספות על בעל ואישה