ההתחלה הייתה מבטיחה: איש צבא קבע שהחליט לעזוב את הקריירה כדי לא לפרק את המשפחה, וכשהוא מגיע הביתה, מסתבר לו שקצת מאוחר מידי, ואולי לא?
אהבתי לקרוא ספר על זוגיות מנקודת מבטו של הבן (זוג). אולי כי בתקופה האחרונה יצא שקראתי המון ספרות נשית, ואולי כי אני אשה ומכירה יותר את הצד שלנו בסיפור הזוגי. בכל מקרה "סוף המירוץ" הוא סיפור מאוד ישראלי ומאוד דיבר אלי.
הדילמות מוכרות, ניתן לחוש כמעט שם, בסיטואציות של אבק צה"ל החודר לכל בית, האלהת ה"שליחות" בצבא שמוחקת נורמליזציה של הוויה משפחתית, ונקודת מבטו של הגיבור (הטראגי?) הייתה מרעננת עבורי. אני מכירה את הסיפור מהצד השני, הרי...
אבל אחרי ההתחלה, הסופר מגיע לקביעות פילוסופיות על החיים, פעם מנקודת המבט המדעית ו(גן) פעם מכיוון הרוחניות (זן), שמגיעם כוויכוח בין הגיבור לאחיו שבילה במזרח וחזר. אבל אז הסיפור נחלש לטובת הפילוסופיה-בשלושה-משפטים, ומבחינתי זה כבר לא סיפור וגם לא פילוסופיה. זה מיש-מש של סיכומי השקפות עולם, ומבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת".
הסיפור נגמר מוזר, כשלא ממש מובנת הבחירה של הגיבור באחת מן הנשים בחייו. והפילוסופיה נשארת על קצה המזלג. סתמית, לא ממצה ולא מגרה להמשיך ולחקור (אותי, בכל אופן)
הייתי מעדיפה שאת כל ענייני הגן והזן יעבירו לספר השני (שיצא במקביל) והפרק האחרון יורחב פי שלושה. כשאני קוראת פרוזה אני מצפה לקבל סיפור.
מבחינתי סוף המירוץ הוחמץ, ולא ברור על מה.










