ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 24 בנובמבר, 2014
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
הבית שצמוד אל הבית שלי נמצא בבעלות של מישהו שלא גר בו והוא מושכר מאז שעברתי לכאן, כך שאחת לכמה שנים מתחלפים הדיירים. עם רובם הסתדרנו מצויין וחלקם אף הפכו להיות חלק משמעותי ממעגל החברים שלנו, אבל לפני כמה שנים הגיעה משפחה שגרמה לי לרצות לקום וללכת מכאן. פחדתי מהם. ממנו, ליתר דיוק.
זה התחיל מיד כשהם הגיעו. כל מיני דברים קטנים. כוסות הקפה החד פעמיות היו נושרות לו מהיד בדרך מהאוטו אל הדלת. העלבונות שהם, האיש והאישה, כיבדו בהם אחד את השני, נשמעו היטב בחדרים בעלי הקירות המשותפים והצליחו לחלחל גם במהלך השעות הרבות בהן אחד הבנים שלהם הפליא בנגינה בתופים. את הצורך בפח אשפה הם יתרו מתוך ההנחה שהשקיות יכולות להחזיק מעמד גם תחת ציפורני החתולים. וכל זה, איך נאמר, היה קצת מוזר, אבל באמת שלא מאד הפריע לי. זה היה סתם מבאס.
אבל יש לי גם כלב. הוא דווקא לא נובח, למעט כאשר באים לפנות את הזבל.
באחד הלילות, ממש באמצע הלילה, התעוררנו בבהלה, אני והאיש, כי מישהו הכה בחוזקה על קיר חדר השינה שלנו, ממש מאחורי הראש. כשאני אומרת בחוזקה אני מתכוונת למה שנשמע כמן פטיש 5 ק"ג שמתנגש בקיר שוב ושוב ושוב. נבהלנו, נרגענו, וחזרנו לישון. למחרת, כשחזרתי מהעבודה, הוא עבר לידי, השכן, עצר ואמר לי שאם הכלב שלי ינבח שוב באמצע הלילה הוא לא יחיה יותר. האמנתי לו. אחרי שאמרתי שהכלב שלי היה בכלל בבית ולא הוא זה שנבח והבעתי מחאה גם על המסר וגם על האופן שבו הוא בחר להעביר אותו במהלך הלילה, נפרדו דרכינו, ללא התנצלויות כמובן ועם מחשבה שלי שיש מצב שאני צריכה להתחיל לחשוב ברצינות על פרידה מהבית שאותו (גם אם לא את המקום שבו הוא מונח) אני מאד אוהבת.
אני לא אאריך בזה. אחרי פחות משנה הם עזבו. עגמת הנפש שנגרמה לי היתה קטנה כנראה יחסית לזו שהם גרמו לבית ולבעליו.
והספר.
זאת נובלה על איש ואישה שעם היציאה לגמלאות קנו לעצמם בית במקום נידח כדי להמשיך את חייהם בשניים, רחוק משאר האנשים וההתרחשויות. רק עוד בית אחד נמצא בשכנות יחסית, בתוך אותו היער המושלג, מעבר לנהר. והאיש שגר שם, השכן, פולש אל חייהם ומשנה אותם.
זה סיפור גרוטסקי והוא כתוב יפה, מאד יפה, והוא גם קצת מותח. הוא מעלה בעיקר שתי שאלות, שאלת האחריות שיש לנו כלפי אנשים שלא בחרנו בהם אבל הזדמן לנו לפגוש בהם ולהכיר את מצוקתם וגם שאלה בדבר נימוסים והליכות, עד כמה אנחנו מסוגלים להתנער מהם, בעיקר כשאנחנו בדלת אמותינו. זה, אגב, העלה אצלי חיוך כי זה הזכיר לי את אבא שלי שבאופן קבוע, בכל פעם שהטלפון בבית היה מצלצל כשהייתי קטנה, היה מכריז בקול "אני לא בבית".
בחרתי בו בגלל השם, כי הוא יפה בעיני. אני לא יודעת למה אבל אני אוהבת את המילים האלה. גם לחרף ולגדף אני די אוהבת. אני אפילו עושה את זה ולא מעט, לא רק כשאני כועסת, אלא בכלל, כחלק מהשפה. "איזה מניאק אתה" או "אל תהיה בן זונה" אפשר לשמוע אצלנו בבית, נאמר בנימה לבבית בדרך כלל, אבל אם הילדים שלכם חזרו מהגן עם גידופים שאין בבית שלכם, יכול להיות שהם למדו את זה מהילדים שלי. אגב, באנגלית הוא נקרא The stranger next door, כך שאפילו פרפרזה אין כאן וגם שום קשר אחר לא הצלחתי למצוא בין השם הזה לסיפור. כנראה יש מי שחושב ששם, די לו שיהיה אקראי ובלבד שיהיה יפה.
34 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
סוריקטה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה, חני ויוסף (וסליחה על האיחור בתגובה).
|
|
|
יוֹסֵף
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
קראתי לפני שנים.
והוא זכור אצלי כפנינה ספרותית משובחת...
|
|
|
סדן
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
|
|
|
חני
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
יש לנו כאלה. וכשהיא צועקת על ילדייה או הבעל כולנו פה מתכווצים לא מפחד אלא מעצב ומעצמת הכאב
שבקולה כמו משהו פצוע . זה מטריד בהחלט. מצד אחד אתה לא יכול לשמוע ומצד שני גם לא ממש לעזור..נשמע ספר טוב
|
|
|
סוריקטה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה על התגובות.
יקירוביץ ושירה, כנראה שאני לא מספיק אופטימית על מנת להתקשר. נעמה, הוא כלב גדול אבל ממש לא מפחיד.
וזשלב, הספר לא מפחיד. הוא מטריד. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
גם אצלי היו שכנים שלא סבלתי. אחד מהם, בן אדם צעיר לא יותר מבן 18, תיפף הרבה כל הזמן הרעיש. היה עוד מישהו, בגילו בערך, שזרק עלינו ביצים.
אבל בשונה מהמקרה שלך, השכנים האלו עדיין לא עזבו. אבל זה בסדר, הם התבגרו. הם כבר לא חוליגנים. ביקורת יפה ובוגרת גם היא... הספר נשמע אכן מפחיד, כמו שאפרתי הזכירה. |
|
|
אפרתי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
מפחיד.
|
|
|
נעמה 38
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
נייס. לא יודעת מה גודל הכלב שלך אבל אני תמיד מציעה לשכנים סוררים בלבביות לשחרר את שלי מהרצועה , כגודל הדאווין שלהם כך גודל הפחדנות
|
|
|
נתי ק.
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה על הביקורת המעניינת. קשה מאוד לבחור שכנים, גם אם מחליטים
לגור באמצע השממה (תמיד תהיה איזו לטאה חטטנית...). הלוואי וגם השכנים המעשנים שלי, שהפכו אותי לאסירה בביתי יעזבו. לצערי, אני אפילו לא יכולה לגדף, כי חוץ מהנחישות שלהם לזהם את הסביבה (והכביסה שלי), הם אנשים נפלאים. אז אני מחרפת אותם בלב...
|
|
|
מורי
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
סאאמממקק, אחלה סקירה. שוכנעתי.
|
|
|
יקירוביץ'
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
הדרך היחידה לראות זאת בהומור
זה להסריט הכל, להמריץ את הילוך הסרט ולהוסיף מוסיקת ביג בנד משעשעת. צ'רלי צ'פלין העמיד את הפער בין השעשוע ובין הכאב דרך אופן הצגה בלבד, כשלמעשה הנושאים שהוא דיבר עליהם הם נושאים כואבים מאוד.
אני מזדהה עם שירה. במציאות, אני הייתי מתקשר לרשויות. |
|
|
yaelhar
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת שמעלה הרהורים נוגים בתחום הקירבה היחסית שבינינו לבין השכנים
והיכולת שלנו להתמודד עם תופעות שהן בתחום האפור של היחסים האלה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
היה לי מקרה דומה, אבל בבית אחר, ששכרנו. זה היה איום ונורא.
אומרים, טוב שכן קרוב מאח רחוק? אני אומר, טוב אח רע משכן רע. זה מאמלל את החיים ביג טיים.
|
|
|
סוריקטה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
תודה רבה, דן סתיו ושירה.
הדמיון היחיד בין המקרים הוא העניין שמדובר בשכן. זה והעובדה שגם הם לא הביאו על עצמם שום דבר או לפחות לא ידעו שהם עושים את זה. ושירה, גם אותי זה באמת הפחיד.
|
|
|
שירה
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
כיף לקרוא את ביקורותייך בכל פעם מחדש. :)
אני מקווה שהשכנים החדשים נאים בעינייך. מעניין אותי לדעת אם האיום שלו לגבי הכלב עורר צורך לערב את הרשויות, כי אותי זה היה ממש מפחיד. |
|
|
דן סתיו
(לפני 10 שנים ו-9 חודשים)
סוריקטה
ביקורת מרתקת ומעוררת מחשבות. אהבתי את ההשוואה בין נסיון החיים שלך, שהסתיים בכי טוב עם עזיבת השכן, לבין נושא הספר. אני מבין שההבדל בין הסיפור האישי שלך לבין זה שבספר הוא שגיבורי הספר הם אלה שהביאו על עצמם את השכן בהחלטתם לעבור ואילו את כל "חטאך" היה שבחרת לגור שם: כמו בכל סטטיסטיקה אנושית לא כל תהלוכת הדיירים המתחלפים בדירה שכורה תהיה כלבבך...
|
34 הקוראים שאהבו את הביקורת
