“הספר הזה היה אצלנו בבית. אני בטוחה בכך. לא כספר מושאל, כדרכנו בקודש, אלא כספר קנוי, כדרכנו בסופרים בני ובנות המגזר. היה, ולא טרחתי לקרוא אותו. סתם. לא נראתה לי העטיפה, לא נראה לי השם, ותמיד היו ספרים הרבה יותר אטרקטיביים בסביבה. מעבר לכך, ידעתי שליאור אנגלמן, המחבר, הוא רב, ואני לא מאוד אוהבת דרשות והטפות דוסיות. אחר כך הוא נעלם, אני מניחה שבדרך כל הספרים שלנו בבית - אל שואלים שלא טורחים להחזיר, ואנחנו לא טורחים לדרוש חזרה, וככה זה נשאר. בחג הזה, בעקבות תאונה מצערת הגעתי אל אחותי. כלומר השהות אצל אחותי היא מה שהמתיק את הגלולה, ולא התאונה בעצמה. בכל מקרה הייתי קצת כאובה מדיי עבור הספרים שהבאתי איתי, ובין הספרים של אחותי הרוב לא נראה לי ראוי לקריאה. וכך הגעתי ל"לא מפסיקים אהבה באמצע".
עכשיו מגיע החלק שבו אני אמורה לכתוב איך הקריאה נגדה את הציפיות. אלא שלא היא. ציפיתי לספר חינוכי ודידקטי הכתוב מאת רב ועמוס ציטטות ודברי תורה, וזה מה שקיבלתי. כתוב לא רע, אני חייבת להודות, אבל עדיין כרוך במסגרת הציפיות שנתלתה בו. זה לא מחוייב המציאות, אגב. לא כל מי שהוא דתי ורב מחוייב לכתוב בדרך הזו. ראו את חיים סבתו ואמונה אלון. אבל יש מי שכן, ואצל ליאור אנגלמן זה ככה. הלשון הספרותית היא עיטור ודרך להגשת המסר החינוכי, ולא ערך בפני עצמו.
סיפור המסגרת כתוב על הכריכה האחורית של הספר, ולטעמי מסגיר יותר מדי פרטי עלילה. הגיבור נע בין שתי דמויות. בין אייל תמיר שמכיר את עצמו ומודע לחסרונותיו ופגמיו, ובין הרב אייל תמיר המבריק והמצליח שהוא בטוח שכולם רואים מבחוץ. הוא בן שלושים וחמש, נשוי, אב לילדה בעלת לקויות, מלמד כרב בישיבת הסדר. נושא עימו סיפורים פגועים מהעבר, התמכרות, ותחושות אשמה גדולות מאוד. בהתאם הוא מקבל את מלוא עומק הסיבוך של "תסמונת המתחזה", זה הבטוח שאינו ראוי לכל הכבוד והאימון שאחרים נותנים בו, והוא נקלע למשבר. השבר הזה הוא עניינו של הספר, ובהתאם הרוב עוסק בחיבוטים ובחיבוטי החיבוטים של אייל, ובפגישותיו עם זקנה תמהונית שעסוקה בחיבוטים משל עצמה. בתור ספר מוסר העוסק בענייני התשובה, הוא ספר לא רע. למעשה הוא טוב מאוד. הוא מעלה שאלות מעניינות על מקומו של החטא, על שאלת ההסתרה מול ההתמודדות, על נקודת הווידוי, רמת החשיפה, מה נקרא לחזור בתשובה אמיתית, ומעל לכל בשאלה העיקרית - האם באמת אפשר לתקן. בתור ספר קריאה ריבוי חיבוטי הנפש בא על חשבון קידום העלילה, ואני תמיד אומרת שבספרים העלילה היא העיקר.
כאמור, אנגלמן לא כתב רע. להיפך, הוא כותב טוב, רהוט, מלא משחקי מילים קטנטנים ומדגים שליטה טובה בכתוב. אמנם כבר אחרים העלו בביקורת לספר הזה את העניין הקטן של ההבדל בין אייל בסגול לאייל בפתח, שהן שתי חיות שונות והמחבר מבלבל ביניהן, אבל זה בקטנה. התיאורים קיימים, הם יפים, ובדרך כלל נאמנים גם בפרטי הפרטים, ומתאימים לדמויות. בשכיבת-חג דואבת על הספה, ממתינה למארחים שיחזרו מתפילת החג ההרבה יותר מדי ארוכה של שמחת תורה, זה התאים מאוד. הפרק הפותח, בנפרד, יכול לעמוד בפני עצמו ולהיות סיפור קצר נהדר.
והיה דבר אחד, דבר אחד נוסף הכוונה, שהפריע לי במשך כל זמן הקריאה. הסופר מתאר את אייל כבן הצעיר במשפחה, זה שמגיע אחרי שש אחיות. אבל מעבר לפרט הזה, ולאיזכורים פה ושם מימי ילדותו, נראה שהאחיות הבוגרות של אייל לא נוכחות בחייו בכלל. חשבתי על חג הסוכות האחרון. כל מה שעשינו היה קשור לאחים שלי, או לאחים שלו, או לאחים של שנינו. זה נכון שאני באה ממשפחה משפחתית ועתירת אחים במיוחד, אבל אני לא חושבת שאני חריגה בעניין הזה. ממה שראיתי בסביבתי, הדתית והחילונית כאחד, יש לאנשים קשר עם אחיהם ואחיותיהם גם כשהם בוגרים. ואם מסיבה זו או אחרת הקשר הזה ניתק, אז הניתוק הוא אישו, עניין חריג שמתייחסים אליו. במשפחת תמיר התפוגגו שש אחיות. הם עוברים חודשים שלמים, כולל חנוכה, כולל פורים, כולל בדיקות רפואיות מדאיגות של האם, בלי איזכורים של האחיות ומשפחותיהן. בעיני הנקודה הזאת גרעה הרבה מאוד מאמינות הסיפור. ולא היה מסובך להכניס אותן פנימה. לדעתי לפחות. מדובר על הורים שמגדלים במשך שש שנים ילדה בעלת לקויות, שנותרת ילדה יחידה. אפשר לכתוב הרבה על הנושא הזה, וליאור אנגלמן אכן עושה זאת. אפשר היה, לעומת זאת, להדגים, ולתת לקורא להסיק בעצמו. להפגיש את רעות עם בן דוד בן הגיל שלה, לעמת את נועה עם (עוד) הריון של גיסה שלה, להראות את הקושי של אייל ובקיצור מה שאמרתי קודם - להוסיף במינון עלילתי על חשבון חלק מחיבוטי הנפש של הגיבור המיוסר.
ובסיכום - שלושה כוכבים. אם דירוג אחרי פגיעה בראש שווה משהו.”
