החורף בליסבון הוא ספרו השני בסך הכל של מולינה שאותו אני קורא. הראשון היה "בלעדיה", ספר שמאוד אהבתי בו את הכתיבה, את הרעיון וכן את בניית הדמויות אך העלילה נראתה לי קצת מופרכת. לאחר כמה שנים החלטתי לתת למולינה צ'אנס נוסף עם הספר הזה.

מחווה ספרותית מרשימה לסרטי "הקולנוע השחור", כך מבטיחים לנו בפרומו לספר. אני לא בטוח שסרטו של לואי מאל "מעלית לגרדום" שייך לקטגוריה הזו של פילם נואר, אך לכל אורך הספר היו לי פלאשבקים לאותו סרט, אולי בגלל המוסיקה המופלאה של מיילס דייוויס לסרט והרי גם הספר הזה עוסק בנגני ג'אז, וחלק נכבד מהעלילה מתרחש במועדונים רוויי עשן סיגריות ואלכוהול. אני לא בטוח שניתן להשוות בין לוקרסיה, אהובתו של גיבור הספר לבין הדמות אותה משחקת ז'אן מורו הצעירה והיפה במעלית לגרדום, אך דמותה כאשר היא מהלכת ברחובות פריס לוותה אותי לכל אורך הקריאה.

אין ספק כי מולינה יודע לכתוב נפלא ולתאר דמויות, מקומות ואווירה. כפריק של מוסיקת ג'אז אין לי ספק כי גם מולינה הוא חובב הז'אנר והוא מרבה להזכיר שמות של נגנים ידועים מהתחום וכן גם שמות קטעי ג'אז שכל חובב מכיר. יחד עם זאת הרגשתי כי משהו היה חסר לי כאן וכי ניתן היה לקחת את הסיפור הזה עוד צעד קדימה לגבהים נוספים. אני לא בטוח כי אני יכול להצביע בדיוק על מה שהיה חסר לי, אך זו הייתה הרגשתי.

זהו סיפור יפה על אהבה, בדידות, מוסיקה, חיי לילה ובריחה ועלילה שנעה בין גרמניה, ספרד ופורטוגל.

הנה ציטוט מעמוד 120: "בובי המתופף התמקם מול התופים במיומנות ובחשאי כמתאבק סהרורי, ושפשף אותם במברשות במעגלים, בלי לתופף עדין כמעמיד פנים שהוא מתופף. הוא לא שתה אלכוהול אף פעם: בהשג ידו עמד תמיד מיץ תפוזים. בובי שמרן, אמר לי פעם בירלבו, הוא לוקח רק הרואין."

4 כוכבים לספר שנראה לי שניתן היה להוציא ממנו יותר.

ירח מלא, ספרד ואשרי האיש של מולינה, ממתינים לי על המדף לתורם.

אני לא מכיר סרטי "פילם נואר". באופן כללי, לצערי, מרגיש קצת בור בקולנוע. קראתי ש"מגע של רשע" (Touch of Evil), סרט שיצא ב-1958, נחשב לאחרון מהסוגה, ומצאתי בקלות את סצנת הפתיחה (המפורסמת, כך מתברר) שמצולמת בשוט אחד.

לפי מה שנכתב מאחורה, "החורף בליסבון" הוא מחווה כפולה ל"פילם נואר" ולג'אז (אגב, יש מאחורה גם ספוילר שאמנם לא פוגם לדעתי בחוויית הקריאה, אבל מוזר שנכתב). האווירה מאוד אפלה, הגיבורים כאלה "מגניבים של פעם", לא תתפסו אותם בלי וויסקי (בורבון בדר"כ) או ג'ין, לא חושב שהם שותים בכלל מים. טיפוסים קצת מרוחקים, קשוחים, אדישים משהו, מסובכים, מתוחכמים ובודדים. כמעט הכל קורה בלילות, בפאבים אפופי עשן ובתאורה עמומה וצבעונית. יש הרבה צלליות וים בתיאורים. בשלב כלשהו שמתי לב שאין בכלל סימני קריאה בספר, מה שהולם בהחלט את ההתנהלות האדישה והמאופקת, את הקוליות. סימן הקריאה (כמה שניות של היסטוריה) הוא תוספת יחסית מאוחרת לסימני הפיסוק, ויכול למעשה להיחשב כראשון האימוג'ים, בתור סימן בעל משמעות רגשית. סופרים שונים (המינגווי וסקוט פיצג'רלד לדוגמא) סלדו משילובו של סימן הקריאה בפרוזה, וציטוט סתמי קצת מאת פיצג'רלד מחלחל כמעט לכל תוצאה בגוגל שקשורה לסימני קריאה.

יש, לשמחתי, הרבה ג'אז בספר, כפי שמובטח. הגיבור הוא פסנתרן שמנגן עם חצוצרן ותיק במועדון קבוע בסן סבסטיאן (ספרד). ליסבון, לפני שתורמת את סמטאותיה, מגדלוריה ורכבותיה לעלילה, היא יעד מדומיין שבהשראתו מלחין הפסנתרן קטע מוצלח שמלווה גם הוא את העלילה. חוץ מזה, מוזכרים גם קטעים אמיתיים, למשל "All The Things You Are", סטנדרט נהדר.

עלילה מעניינת, תיאורי אווירה יפים, ודמויות קולנועיות משהו, לא מציאותיות אמנם, אבל כיפיות, סיפקו חוויית קריאה מהנה בסל הכל, בטח בהקשר של המילואים (נהניתי לנדוד ממיטת הקומותיים הצה"לית לפאבים ולמוטלים במדריד, סן סבסטיאן וליסבון). עם זאת, התובנות על זכרון, זמן במוסיקה, עבר, הווה, מי אנחנו היום, מי היינו שלשום, לא היו ברורים לדעתי, כאילו הגיעו דרך האצבעות שעל מכונת הכתיבה אחרי התערבות מסוימת של ג'ין.

אנטוניוס מולינה כותב נפלא, סופר ענק. אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת שלו לחדור לנבכי הנפש של גיבורו וכאילו במכשיר רנטרגן משוכלל לצלם ולהביע כל ניע וזיע בעולם הרגש שלו. איך הוא עושה את זה?? אני מלאת הערצה. זה לא אפשרי להכתב כך מבלי שהכותב יחווה, אם לא בחיו אז בדמיונו, את אותן חוויות רגשיות שהוא מתאר, וזה , אני חושבת, ממש לא פשוט ואולי אפילו מתיש. "החורף בליסבון" הוא ספור אהבה בלתי אפשרית ומשום כך טראגי בין שני אנשים רדופים החיים בשולי עולם הפשע. שניהם חסרי מנוח ולא מסתדרים עם סגנון החיים המקובל של נשואין, משפחה, עבודה. אהבתם כאילו גדולה עליהם אבל נסיונותיהם לברוח ממנה לא צולחים. בגלל סביבת החיים שלהם ומעורבותם עם גורמים שליליים, ברצונם ושלא ברצונם, יש גם מתח ו"פעולה" כך שקשה להניח את הספר מהיד.
האווירה האפלולית של אזורי המועדונים והבארים, אלכוהול עשן טבק וסמים, השעות הקטנות של הלילות כל אלה הם התפאורה לסיפור הנפלא הזה.

ספר יפה ומרגש על אנשים בודדים המחפשים את עצמם ומנסים
לברוח ממציאות בכדי ליצור את עולמם .
הגיבורים נעים בדרכים בין גרמניה ספרד ופורטוגל במעגל
בלתי נגמר של חיפוש משמעות לחיים של חיפוש אחר אהבה
ובריחה מבדידות בעולם הקפיטליסטי הרודף הסגיות חומרית
ספר היוצר עולם של אווירה אפלה הנמצאת בתנועה מתמדת
הן בדרכים האין סופיים והן בחיפוש מתמיד אחר הקשר
והבריחה מהבדידות בדידות שרודפת אותנו מאז שנולדנו.
החיים בין מציאות לפנטזיה שבאה לידי ביטוי במוסיקה
ובשתיה .

אני לא רוצה להשתפך בסופרלטיבים, ואני גם לא חושבת שאני מסוגלת למצוא כרגע את המילים כדי לתאר כמה הספר הזה מצוין ומה הוא עשה לי. אז אני אצטט חלק ממנו במקום:


" "אבל נגן יודע שהעבר לא קיים," אמר פתאום, כשולל מחשבה שלא ביטאתי במילים. "אלה שמציירים או כותבים רק מעמיסים את העבר על הכתפיים, מילים או ציורים. נגן תמיד נמצא בחלל הריק. המוסיקה שלו מפסיקה להתקיים ברגע שהוא גמר לנגן אותה. זה הווה טהור." "

קראתי את הספר כי מאוד אהבתי את הספר "ירח מלא" של אותו סופר. לדעתי הוא פחות טוב אבל ובכלל לא באותו סגנון ולא באותה עוצה, אבל עדיין ספר טוב מאוד.

אמן התיאור והכתיבה