הנה מתקרב לו היום הנורא, זה שהתחיל בשעה שתיים בצהריים .
גם בחלוף 44 שנים, היום הנורא הזה והימים הנוראים שבאו אחריו הם פצע פתוח שאינו מצליח להגליד אצל רבים מבני דורי.

בבחירה מקרית של העיתוי ובלי משים, (רק לכאורה – שהרי מסתבר שהתת-מודע פועל בעוז), הספר שבחרתי לקרוא השבוע הוא "הר הטועים", שפורסם ב-1991.

אין זה ספר עלילתי אלא ספר של אווירה. הכתיבה מינורית ומאופקת, אבל גלומים בה געש גדול ומועקה כבדה. מתוך ומבין יפי המקום, השקט שמסביב, השתיקות, שברי המשפטים והשיחות הקטועות עולה הזעקה. וכל כך הרבה פעמים במשך הקריאה, הלב מתכווצ'ווץ', העיניים דומעות, הנשימה נעתקת ונדרש לי זמן לא קצר להסדירה.

זירת האווירה מופיעה בשם הספר כ"הר הטועים". השם מבוסס על משפט במסכת בבא מציעא "אבן טועים הייתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם". בספר עצמו מכונה המקום "הגן" ש"בכניסה נראה כמו עיר קטנה שקטה עם גגות נמוכים קצת מלוכסנים ומדרגות נמשכות לתוך איזה אינסוף של חול וזהב" ( עמ' 30).
"הגן היה עכשיו באמת מרהיב...אפילו קרקפות השיחים הפכו זהב,... הג'ריקאנים המפוזרים... המשפכים, הדמעות השחורות והתמונות המקומטות, השעונים שנעמדו, ריכוזי הארגמן והלילך, ושמואל רון עמד, מסיט את שערותיו על עיניו – הבוקר התחיל כל-כך נעים, אמר, מקיף במבט קצת עייף את הריבוע הצבעוני הססגוני כשעיניו עוברות ממלחמת השיחרור למלחמת ששת-הימים ומלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון והחלקה הגדולה הריקה המחכה".(עמ' 34).

המקום ההוא, שלעולם אינו מוזכר בספר בשמו האמיתי – "בית קברות צבאי", הוא ביתם של הבנים, והופך גם ביתם של רבים מההורים השכולים. במשך שנים ארוכות הם מגיעים אליו בקביעות, אחדים מדי יום, אחרים מספר פעמים בשבוע.

בניגוד לשפה הממסדית שהתייחסותה תמיד בלשון רבים, הכללה ואחידות - "הנופלים", "משפחת השכול" ונוסח כיתוב אחיד על המצבות, מראשית ימי כתיבתה הדגישה הנדל את היותם של ההורים השכולים נושאים כאב פרטי שמובע בריטואלים פרטיים של אבלות הנבדלים זה מזה. כך, בסיפור "קבר בנים" בספר הסיפורים הראשון שפרסמה, דרך מלכה, האם המבכה את בנה שנפל במלחמת העצמאות ב"רחוב המדרגות", ויותר מכל ב"הר הטועים" שמוקדש כולו להורים השכולים של 1973 ולגילויי האבל והכאב השונים, הייחודיים לכל אחד מהם.

אריאל ומאירה, מגננים את "הגינה שלהם" באובססיביות, למרות שיש בגן גנן. "עודרים וגוזמים ומשקים או מעבירים עציצים ומחליפים שתילים ומרעננים ענף זה או אחר ופרח זה או אחר" על פני הקרקע שמתחתיה טמון הפרח הפרטי שלהם שנקטף והענף שנגדע מהאילן המשפחתי. על השושן מאירה אמרה "שהוא כל-כך חזק, השושן הזה, שאם עוקרים אותו מהאדמה ומרחיקים ממנו את השורשים הוא מצמיח תיפרחת חדשה גם כשהוא בלי אדמה... ואפילו כשהעלים שלו נבולים, התפרחת מופיעה הרבה זמן אחרי שהעלים נבולים..." (115 עמ') ואיש אחר אמר "פעם רציתי לשתול פה פטל קדוש".

וישנה החלקה שקראו לה "החלקה עם הכינור", בה היה נרתיק עור אמיתי של כינור, מונח בין שני שיחי ורד, מול כרית האבן, "מרופד אדמת חמרה מלאה פרחים שטיפסו זה על גבי זה". פעם בשנה היה מגיע האב, נעמד מול הגינה ומתחיל לנגן בכינור. "הבן היה כנראה כנר מעולה, אבל האב ניגן בקושי, מניע בכבדות את הקשת ומוציא ממנו קולות כבדים ומסורבלים". ועוד חלקה, זו של הכינור הקטן עשוי הברזל, שתמיד הייתה מונחת לידו חבילה של סוכריות עטופות נייר צלופן או נייר כסף, "ובכל ביקור שבאתי ראיתי שם חבילה צבעונית חדשה עם צבע הסוכריות נוצץ מבעד לצלופן, וכדי שלא יתפזרו לרוב החבילה הייתה קשורה."

בחלקה אחרת יושבת אשה על שפת האבן, מקופלת בחצי גוף ומשם נשמע הקול המאד נעים שלה "כבר ערב בני בוא הביתה בני השמיים מכוסים ציפורים קטנות וכבר ערב בני הביתה בני לאן עפות הציפורים הקטנות".

והנה האשה שתמיד ממלמלת "בשתיים בצהריים התחילה המלחמה בשתיים בצהריים התחילה המלחמה כן בשתיים בצהריים התחילה המלחמה".

ומאירה אומרת "בטבע שום דבר לא משונה,...אבל כשבאים בבוקר ודופקים על הדלת ואומרים לבן שלך להתלבש מהר ואת מעירה אותו בעצמך שיתלבש מהר.
ואני הערתי אותו שיתלבש מהר, זאת עובדה הוא דווקא ישן חזק, אני חושבת שחלם משהו...ואני נגעתי לו בכתפיים כדי להעיר אותו, זאת עובדה". (עמ' 116).

וגם בטי-בטינה פה. זו עם המספר על היד מספרה הקודם של הנדל "החמסין האחרון". היא מספרת "איך באו בבוקר ודפקו בדלת ואמרו לה להעיר אותו והיא אמרה שהוא ישן, היא לא תעיר אותו והם אמרו מהר מהר יש מלחמה והיא אמרה שהם לא יקחו לה אותו הם לא יקחו אותו למלחמה, ונעמדה בדלת פשוט חוסמת להם עם הגוף שלה את הדלת, אבל הוא שמע ופתח את הדלת וצעק "אמא לא אמא לא" וזה המילים האחרונות ששמעתי ממנו, "אמא, לא" (עמ' 117).

ובין לבין שיחות קטועות ושברי משפטים : "כן, הוא היה מעשן, אז שמתי לו פה מאפרה, ותמיד אני פוחדת שיקחו אותה, אבל לא לקחו אותה" (עמ' 89).

"אתכם אני קשורה לכל החיים, פשוט הילדים שלנו שכנים.
כן הילדים שלנו שכנים לכל החיים.
אני חושב שהם לא הכירו, אולי הם אפילו לא נפגשו
בסוף הם נפגשו.
כן, בסוף הם נפגשו.
והכל קרה במקומות אחרים.
בהבדל של יום.
תאר לך, יום" (עמ' 64)
"ואנחנו כבר ניפגש פה כל החיים.
וככה נגמור כבר את החיים." (עמ' 91)

"כן, פעם האמינו שלהיות במלחמות זה כבוד אמר מחזיק רגע את הספר באוויר בשתי ידיו, ושאסור להחמיץ מלחמה, אבל היום,
האשה סובבה אליו את פניה. היא שאלה מה היום.
לא, אני לא יודע מה חושבים היום, אמר האיש...
לא. איני יודע מה חושבים היום, אמר שוב.
אלה שחזרו.
כן, אלה שחזרו" (עמ' 101).

"תמיד דיברנו על זה שכשיגדל כבר לא יהיו פה מלחמות, חזר אריאל.... האשה ליטפה בשתי ידיה את ציפור גן-העדן. אני פחדתי לדבר על זה, אמרה.
...אולי הם לא חושבים על זה אמר.
וכשחושבים על זה, -
תמיד נדמה שלומדים משהו, אבל האמת שלא לומדים.
כנראה , אמרה האשה, (עמ' 138).

וישנה גם אמירה, אשתו של אריאל שאמר "אין עונות במקום הזה רק עונה אחת ויחידה", שכוחה לא עמד לה להמשיך לבוא ל"גן". לאט לאט ניתקה עצמה מן המקום. לא רק מהמקום הזה ניתקה עצמה אלא מכל המקומות ומכל זמן. הצטנפה בביתה שהפך לבית קברות והביאה על עצמה שיכחה. בתחילה "היא עוד הייתה שרה החייל שלי חזר, יושבת על ספסל העץ הארוך במטבח, ליד החלון, מביטה אל המכוניות העוברות ולפעמים סופרת את המכוניות, נותנת סימנים ומחכה למכונית הבאה, ואחר-כך כשהייתה ממלמלת אני אגיע אליך, בני, תחכה לי בני, כבר יודעת שגורל ובחירה לא הולכים ביחד... התפללתי להשתגע אמרה לי פעם, אבל מי שומע תפילה". (עמ' 122) היא כיבסה את הבגדים שלא יצא מהם הריח ושמה בשקית ניילון שיישמר הריח, והייתה יושבת בתוך ארון הבגדים שלו, מריחה שעות כל יום את ריח גופו וגם ביום שאחריו ואומרת "כל מה שהיה בי מת". (עמ' 97).


הספר חולל בי סערה גדולה, והציף זכרונות קשים. נתתי למילותיו לדבר כי אני נותרתי ללא מילים.

"היה באמת יום נעים. הרגישו את הליבלוב באוויר ומאירה אמרה: כמה הגן פורח היום.
הוא תמיד פורח, אמר אריאל.
באמת, הם שומרים שהוא תמיד יפרח, אישרה מאירה.
שמוליק רון הניד בראשו. הם שומרים שהוא יפרח עוד הרבה שנים, אמר.
ותמיד יישאר צעיר, אמרה מאירה, אבל את זה כנראה שמוליק רון לא שמע כי זה מה שאמר לי אחר-כך ליד החלקה שלו. הוא כבר יישאר צעיר, תמיד בן תשע-עשרה, אמר.
שלי בן עשרים-ואחת, אמר האיש בחלקה ליד.
כן, כולם פה יישארו צעירים, אמר שמוליק רון.
ודאי, יהיו להם פה נעורי נצח, אמר האיש בחלקה ליד. הוא שאל מה חדש ושמוליק רון אמר: אין חדש, ואצלך?
גם כן, אין חדש, אמר האיש.
בכל-זאת, אמר שמוליק רון. הוא אמר שהוא הולך למלא את הדלי שלו כי מאוד יבש היום וכדאי לשפוך הרבה מים.
זהו, לך יש עץ, אמר האיש.
כן, הבן שלי על יד העץ, אמר שמוליק רון.
ושלי חשוף, אין לו צל, אמר האיש.
האשה שישבה בחלקה השכנה הרימה קצת את פניה. אף פעם לא מאוחר לנטוע עץ, אמרה. היא לבשה מכנסי ג'ינס כחולים הדוקים שחשפו קרסול ענוד שרשרת זהב והיא נידנדה כל הזמן את רגליה ברדיוס קטן.
תמיד אני חושב על זה שאין לו צל, אמר האיש".

[עמ' 30-31]

יהודית הנדל. הר הטועים. הקבה"מ. 1991 פרטי
כנראה הספר המשובח ביותר שנכתב בעברית על שכול של מלחמות.
מלחמות ישראל מסודרות על ידי חלקות שבהן קבורים הנופלים, לפרקים שכנים לעולם, שלא הכירו בחייהם. גבעת בית הקברות נקראת הר הטועים, לשם באים מי שאיבדו אבדה. והאבדה בלתי ניתנת להחזרה. תאור ההורים כאנשים אינדיבידואלים שלכל אחד/אחת מהם הדרך שלו/שלה לחיות עם הכאב הנוקב, שאינו מקהה עם השנים, שמטריף את הדעת, שמחלה את גוף. שנעלם רק בהעלמם מן העולם הזה ע"י מוות או העלמות הדעת או האלצהיימר המבורך. ההורים המבקרים יומיום או מדי חודש או כל שנה, מתעמתים עם הטבע העומד בגן בית הקברות. הם שותלים ומטפחים צמחים צבעוניים או דווקא קקטוסים וירוקי עד, כותבים מכתבים ליקיריהם או דווקא סורגים לכרית האבן חימום. הצעירים נהרגים במלחמת מגן, ברירה או מצווה וההורים לרוב, לפרקים האישה, נשארים לבכותם. כיצד מבכים את הצעיר לנצח? כיצד חיים עם אי חיותו? האירועים והסצנות של הספר מתרחשים רובם בבית הקברות הצבאי שיש לו גנן קבוע ובכל זאת המבקרים מוסיפים מטעמם האישי או מטעמו של הבן המת. הם פורסים למכר/שכן זה או אחר עוגה טעימה ומכבדים מן התרמוס, כוס קפה. אל תוך ההווה של בית הקברות שוזרת הכותבת זיכרונות מחייה שלה, עת היא ואמירה האם השכולה היו חברות ילדות ונערות ואת משפחת אבי אביה השכולה מבן במלחמת השחרור והשכנה בעלת מספר על היד שאיבדה את בנה במלחמת ששת הימים. והיא מקשיבה לאם ששרה עשרים שנה שיר ערש לבנה המונח מתחת לאבן.
אחד מספרי המקור הטובים ביותר שנכתבו בעברית.
לקרוא שוב
שושן