ביקורת ספרותית על היטלר - מסע אל שורשי הרשע מאת רון רוזנבאום

---

הי, מי זה הילד החמוד הזה שבתמונה? מי זה, אה?
אולי זה היטלר, הבנזונה?

עד כמה שזה נשמע הזוי ובלתי אמין, זו כנראה גם האמת.
אבל כעת נשאלת השאלה: האם זו האמת כולה? או שאולי זה רק חלק זעיר ביותר מהתמונה הכוללת?
כדי לענות על כל השאלות וכדי לפתור את כל הבעיות, אני מזמין אתכם לצאת יחד איתי למסע מרתק אל שורשי הרוע של היטלר שבו נברר את זהותו האמיתית, אחת ולתמיד.
אבל קודם כל, יש לי משהו חשוב מאוד לספר לכם על עצמי.

***


אני טיפוס שפוחד להודות בהפסדים שלו.
כן כן, זה לגמרי נכון. אני פוחד להודות בהפסדים שלי.
דוגמא טובה מחיי האישיים שממחישה עד כמה אני פוחד להודות בהפסדים שלי, היא שכשאני משחק ב"אנגרי בירדס" (המשחק ההוא שבו צריך לכוון את הציפורים ולפגוע בחזירים) ואני מרגיש שכבר אין לי סיכויים לנצח ולשבור שיא, ושהיחס בין הציפורים שברשותי לבין החזירים שנותרו הוא גדול מאוד (לטובת החזירים כמובן) אז אני פשוט לוחץ על מקש החץ שנמצא למעלה ומתחיל את המשחק מחדש.
כן כן, תצחקו עליי עד כמה שתרצו- אבל תאמינו לי שלראות בסוף כל משחק שבו אתה מפסיד, חזיר ירוק וגדול שצוחק עליך וכאילו אומר בהתגרות "ניצחתי וניצחתי!"- זו בהחלט לא חוויה נעימה.
וכמו 'הקש ששבר את גב הגמל', מופיעה לאחר מכן גם הכתובת: "game over" שפשוט מצליחה לשבור אותי לגמרי.


אבל יש עוד מישהו בעולם הזה שפוחד להודות בהפסדים שלו. טוב, לא בדיוק בעולם הזה. בעולם הבא, יותר נכון לומר.
קוראים לו אדולף היטלר. כן כן, אותו הילד החמוד שבתמונה, וכשהתבגר הפך לדיקטטור רשע ,אכזר ומניאק שרצח עם שלם רק בגלל היותו עם שלם.
דוגמא טובה מחייו האישיים שממחישה עד כמה הוא פוחד להודות בהפסדים שלו, היא שבאיזשהו שלב, אחרי שנים של מלחמה והתעללות בעם היהודי, הוא סוף כל סוף התחיל להבין שהוא עומד להפסיד ושהיחס בין הצד שלו לבין אויביו הוא גדול מאוד (לטובת אויביו כמובן) והוא לא היה מוכן לרגע אחד אפילו לחשוב על האפשרות שאיזה יהודי "מסריח" או אמריקאי "מטומטם", הם יהיו בסוף המנצחים שיצחקו את הצחוק האחרון ושהוא יהיה המפסידן, זה שצוחק רק ראשון ולאחר מכן נמצא עמוק עמוק באדמה.
אז מה אתם חושבים שהוא עשה? הוא, כמובן, לא היה יכול ללחוץ על חץ כלשהו שנמצא למעלה ולהתחיל את המשחק מחדש. כי זה לא משחק, זה החיים האמיתיים. ובחיים האמיתיים זה או שאתה מנצח או שאתה מפסיד. אין אמצע.
והפעם הוא המפסיד.
לכן הוא עשה את הדבר הראשון שעלה במוחו: הוא התאבד בבונקר שלו.
אתם מבינים מה קרה פה? הוא לא היה מוכן שיהודי, אמריקאי או כל "דביל" אחר יהרוג אותו וישלח אותו ל"עולם שכולו טוב" כי אז הוא ייצא סוג של מפסידן- אז הוא פשוט הרג את עצמו, במחשבה שזה מה שימנע ממנו לצאת מפסידן. כלומר, התאבד.
אבל אם אתם שואלים אותי, אני דווקא חושב שרק העובדה שהוא התאבד, כבר מראה עד כמה חלש, פחדן ומפסידן הוא היה.
זה שהוא פחד להביט לאויב בעיניים ולסבול את העובדה שמישהו אחר יהרוג אותו (ולא הוא עצמו) הופך אותו לאדם חלש ביותר.
שלא לדבר על המחשבה של להשמיד משהו שלא ניתן להשמיד, שהופכת אותו לאדם מוזר, מטורף וטיפש ביותר.
אז נכון, היטלר היה בן אדם מרושע ביותר ואני מסכים שבהחלט חבויים בתוכו 'שורשי רשע', אבל בנוסף לזה שהוא היה רשע, הוא גם היה חלש ופחדן.
עובדה שהרוע שלו והבחירה שלו להשתתף ב"משחק" הזה של 'חיסול היהודים' (בזמן שידע שקיימת האפשרות שהוא עומד להפסיד) הם, מה שבסופו של דבר, הרגו את היטלר.
הרוע שלו, שהוא הנשק הכי חזק שלו, הוא גם נקודת התורפה שלו ומה שהביא למותו.
עד כמה שזה נשמע הזוי ובלתי אמין, זו כנאה גם האמת.
והפעם גם האמת כולה.

***


הערה: אני מודה, לא קראתי את הספר הזה.
אז אני לא יודע אם זה מה שבאמת כתוב בו (זה רק ניחושים) אבל מספיקה הצצה חטופה בפניו ה"מכוערות" של היטלר, בכדי לגרום לי לכתוב ביקורת על חולשתו ומוג לבו של היטלר שיותר מכל, פחד להודות בהפסדים שלו.
מה שמזכיר לי, דרך אגב, שאם בכל זאת אמשיך לשחק ב"אנגרי בירדס" גם אחרי כל מה שאמרתי בביקורת הזו ואמשיך בכל זאת לרצות לטבוח בחזירים ירוקים וחפים מפשע, אז לפחות שכשארגיש שאני עומד להפסיד והיחס בין החזירים והציפורים יהיה גדול (לטובת החזירים) ושעוד רגע עומד להופיע חזיר גדול וירוק על המסך ולצחוק עליי (וגם לחרחר. לא לשכוח את החרחורים) עדיין, לא משנה מה קורה, אסתכל לו ישר לעיניים (וגם על הנחיריים. לא לשכוח את הנחיריים) ואגיד: "חכה חכה, חזיר גדול ירוק וטיפש, אני עוד אראה לך מה זה, ואז נראה מי יהיה זה שיצחק אחרון".

כי מה לעשות, אני פוחד להודות שאני פחדן כמו היטלר.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על היטלר - מסע אל שורשי הרשע