ביקורת ספרותית על רזה מאת סטיבן קינג
ספר בסדר

---

רומן על-טבעי די ישיר של "קללת צועני".

אני אוהבת שרומן גורם לי להרגיש משהו כלפי הדמויות. אם זה אהבה, קנאה, שנאה או אמפאטיה. במקרה הזה, הרגשתי שנאה ממש עזה כלפי הדמות הראשית, בילי האלק, ואני בטוחה שאיני היחידה. האמת היא שהיו רגעים שריחמתי עליו, אבל אלה היו סוג של רחמים מהולים בגועל. כי תכלס, בשורה תחתונה - בילי האלק הוא בן זונה.

האלק, אמריקני שמן וממוצע, עשה תאונה בזמן שאשתו מצצה לו באמצע הנסיעה ובטעות דרס צוענייה זקנה שחצתה את הכביש. הוא מצליח להתחמק מעונש הודות לחברות שלו עם מפקד משטרת העיר ועם השופט האחראי לתיק. אחרי שהוא עזב את בית המשפט, אביה של הנרצחת, צועני זקן בשם טאדוז למקה, עובר לידו, מלטף את פניו ואומר, "לרזות!"

מאז, מתחיל בילי האלק לרזות. הוא יורד במהירות במשקל, כמה קילו כל שבוע, ומנסה לדעת איך לסלק את הקללה. כמובן שתוך כדי התהליך הוא מאשים את כל העולם חוץ מעצמו על הצרה שנפלה עליו. את הזקנה שחצתה בלי להסתכל לצדדים, את אשתו שמצצה לו באמצע נסיעה, את הרופא האידיוט שלא מאמין שזו קללה...

מצד אחד, קינג מצייר כאן פורטרט יותר מדי סטריאוטיפי של הצוענים. הוא מוציא אותם מכשפים אכזרים שמענישים בדרך על-טבעית ולא הוגנת את האנשים שפגעו בהם. מצד שני, הצוענים הם האנשים היחידים שהם איכשהו אציליים באיפיון שלהם. החברה ביטלה את חשיבותם, דחפה אותם אל הקיר עד לנקודה שלא מגיעה להם אפילו הזכות לצדק. הקללה היא לא יותר מהדרך של הצוענים לקבל את הצדק שלהם בחברה שלא נותנת להם אותו.

הסיפור הזה הוא סיפור קינג (באקמן) עד כדי כך אופייני, שאפילו בתוך הדיאלוג עצמו בין הדמויות, הדמות מצהירה שזה "נשמע כמו רומן מסתורי של סטיבן קינג." (...Good one, Stevie)

הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על הספר הזה זה שהוא החזיק אותי מרותקת כל זמן הקריאה. הקצב שלו היה קצת מוזר. בהתחלה איטי (לא רק האקספוזיציה, אלא כמעט עד אמצע הספר), כדי להכיר לנו את בילי ואשתו והבת שלו ומה שקרה בעבר ואיך הוא מתחיל לרזות לאט לאט, ואז במכה, הקצב מתחיל לדהור. זה היה מעט מוזר אך לאו דווקא רע.

בנוגע הסוף - הוא היה איום. לקח לי זמן מה להתנער מזה.

» ביקורות נוספות של מוריה בצלאל
» ביקורות נוספות על רזה