עד שנתקלתי בספר הזה שהוא קובץ סיפורים של שי גולדן כלכך רציתי להמשיך ולקרוא מפרי עטו. את הספר "הבן הטוב" (שמזכיר לי אישית גם את אחת היצירות של ניק קייב שאני מאוד אוהב) ובו הוא מגולל את סיפור חייו רשמתי כהצלחה, לא רק שהוא מרגש יותר מ-"בא לך להיות אלוהים" אלא לדעתי הרמה הספרותית שלו גבוה יותר אבל לצערי התאכזבתי מ-"הפוגה בין אסונות".
אפשר לראות בגרות מסויימת בזה שמישהו גדל עם סיפור חיים כואב כמו של שי גולדן שמגלה שגם לאחרים קרו אי אלו אסונות וגדלו עם כאב משלהם, שחלילה לא יובן ממני שאני מותח עליו ביקורת כי אני מאוד מעריך את האיש והוא אחרי הכל מייצג עבורי הרבה (משהו שאני מסוגל לומר רק בשיחה אישית איתו).
יחד עם זאת מה שלא אהבתי בספר הוא הדמיון, אני לא פוסל שהעניין הזה הוא אחרי הכל בעיה מסויימת שקיימת אצלי. כשאני קורא ספרים אני מתישהו מרגיש שבמקום לצייר, מישהו לוקח ערימה של דפים ומורח עליהם (עם כל הכבוד לאמן ואומנותו) סוג של קישקוש שבסוף הוא עוד קורא לו ציור. הספר פותח בציטוט מ-"המפה והטריטוריה" של מישל וולבק: "אי אפשר לכתוב רומן ... מאותה סיבה שאי אפשר לחיות: בגלל המועקות המצטברות" - ציטוט שיכול להיות שגם אני במקומו של שי הייתי מוצא לנכון לצטט.
התמונה שעל העטיפה (בה נראת סיכת ביטחון פתוחה ליד סיגריה דלוקה) בכלל מהווה עבורי סוג של תמרור מאחת הצטלבויות הדרכים שאני עברתי בעצמי בחיים האישיים שלי: "כתוב עוד שיר / כבה עוד סיגריה / מחר עוד יהיה מי שיראה בכאב הזה כוויה" (מתוך שיריי). אפילו הסיפור הראשון: "רוקד בחשיכה" על שם שיר של ברוס ספרינגסטין שמי שקורא אותו מבין את משמעו הצליח לעלות חיוך כלשהו על פניי אבל מהנקודה הזאת עד לסיפור שגרם לי להרים ידיים ולעזוב את הספר אחרי הכל (מאוכזב משהו) רמתם של הסיפורים לצערי היתה בסימן של ירידה והצטננות מההתרגשות להחזיק ביד עוד ספר של שי גולדן שעוד לא יצא לי לקרוא.
כמו שאמרתי אני מוכן לקחת על עצמי אם זה בעניין של דמיון פורה מדי אני עוד אשוב ואקרא את הספר לפחות פעם נוספת, ואולי אצרף אותו למדף שבו כבר נמצאים שאר הספרים של שי גולדן שאהבתי ואולי לא.

















