ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 6 בספטמבר, 2014
ע"י ספרים שענת
ע"י ספרים שענת
יש משהו קצת מעצבן בקשר לספרים מז’אנר העזרה העצמית. מצד אחד, ברור שכל מי שכותב ספר כזה כבר הצליח במידה כזו או אחרת לעזור לעצמו - אחרת לא היה כותב על זה ספר. מצד שני, כל מי שקורא ספר כזה עושה את זה מפני שהוא ממש ממש מחפש עזרה. אחרת לא היה ניגש למדף הזה בכלל.
לכן במבט ראשון יש כאן win-win situation - אני אספר עד כמה הייתי במצב מייאש ומדכא (בדיוק כמו המצב שבו את/ה נמצא/ת היום), ואגלה את כל הסודות שעזרו לי לצאת ממנו. אתם תקראו את הספר שלי, תשתמשו בעצות שעבדו בשבילי – ואם יהיה לכם מזל אולי זה יעבוד גם בשבילכם. אבל במבט שני, אנשים שקוראים ספרי עזרה עצמית תמיד קוראים יותר מספר אחד כזה, כלומר – רוב הספרים האלה לא ממש עוזרים. לא לגמרי, בכל אופן.
הספר של ענת קלו-לברון כתוב בכנות ובפתיחות. הכותבת משתפת את הקוראים בתהליך השינוי שעבר עליה מאז החלימה בתה הקטנה מסרטן (על ההתמודדות עם המחלה היא כתבה בספר הראשון שלה: קשת בשחור לבן). היא עושה את זה מבלי להסתיר את הפגמים בהתנהגותה של האישה שהייתה פעם, או את ה”נפילות” שיש עדיין בהתנהגותה של האישה ה”מוארת, הרגישה והאמפתית” - כפי שהיא עצמה אומרת בקורטוב של הומור עצמי – שהיא מנסה להיות היום.
מה שמצא חן בעיניי בספר הזה הייתה העובדה שבניגוד לספרים רבים בז’אנר הוא חף מיומרה לעשות שינוי טוטלי בחייהם של כל מי שיקראו אותו. המחברת לא אומרת – אם תקראו את הספר שלי תהיו מאושרים. במקום זה, היא משתפת את הקוראים בכל מיני שיטות לעזרה עצמית שסייעו לה ברגעים קשים, ומראה כיצד השימוש שלה בכלים שלמדה מספרים וממאמנים שונים (כגון כתיבת ‘דפי-בוקר’, טכניקת השאלות של ‘העבודה’ ועוד) עזרו לה לחולל שינוי בחייה.
אני ממש אוהבת ספרי עזרה עצמית. מה שיפה במיוחד בז’אנר הזה הוא שיותר מכל ספרות אחרת הוא לחלוטין תלוי פרשנות. בכל אחד מהספרים הללו, כל קורא מחפש – ולכן גם מוצא – משהו אחר. קלו-לברון יודעת היטב את מלאכתה. ניכר שהיא קוראת מנוסה של ספרי קואוצ’ינג למיניהם והיא יודעת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ (למשל: לצטט ספרי עזרה מצליחים אחרים, לכתוב פרקים קצרים וממוקדים עם כותרות מסקרנות וכד’). לזכותה ייאמר שהיא עושה את זה בטוב-טעם ובחן רב.
כמו כל ספר עזרה עצמית שמכבד את עצמו, גם הספר הזה פוסע בהתחלה על השביל שאומר ש”לכל מה שקורה בחוץ יש רק תפקיד אחד, והוא לעזור לנו לגלות את מה שקורה בפנים” (עמ’ 152), אבל לקראת הסוף היא יוצאת מהחיפוש העצמי הזה החוצה, לעבר אמירה הרבה יותר מבטיחה, כשהיא מבינה ש”הצלחה לאורך זמן תגיע רק מתוך ההבנה מה אתם תורמים לחברה” (עמ’ 205). שהרי אם כולנו נאמין באמת האוטיסטית-משהו ש”השלום מתחיל (ונגמר) בתוכי”, מי יעזור לאלו שלא יכולים, מסיבות כאלו ואחרות, לעזור לעצמם? ואם זה יקרה – איך תיראה אז החברה שלנו?
אז זו העצה החשובה ביותר שאני לקחתי מהספר הזה: כשאתן עושות משהו, אל תחשבו רק מה יצא לכן מזה – חשבו איך מה שאתן עושות תורם לאנשים בקהילה שמסביב. רק כך אולי תוכלו גם אתן להיות בדרך אל האושר…
(עוד ביקורות שלי בבלוג די לחינוך בסלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
