ביקורת ספרותית על את מחכה לאליהו? מאת חנה ערמוני
ספר מעולה

---

ליום ההולדת החמש עשרה שלי ביקשתי מאבא שלי שניסע כולנו לבית יאיר, מוזיאון לח"י בתל אביב. כולנו קצת מורעלי היסטוריה ומורעלי לח"י בפרט (אבל סבא שלי היה בהגנה. מה לעשות).
ביקשתי - קיבלתי. הסתובבנו בין התצוגות וכנראה עשינו רושם של מומחים, כי האחראים במקום פיתחו איתנו שיחה והיו, שלא במפתיע, מאוד מרוצים מהבקיאות שהפגינו אחי ואחותי הקטנים בתולדות לח"י.
התמזל מזלנו ופגשנו שם בין היתר את נחמיה בן תור - סיפור בפני עצמו - ואת חנה ערמוני.
אם לוחמות לח"י מצטיירות לכם כאמזונות עם אש בעיניים, לכו לפגוש אותה: אישה נעימה, מדברת בשקט, עם זיק הומור ועם עצב, בהתאם לסיטואציה. ישבנו איתה כשעה וחצי והקשבנו לסיפורים מפי בעל הדבר, וכשהמוזיאון עמד להיסגר היא הביאה לנו ספר עם הקדשה אישית, "למשפחת - , על כנות הנפש, שלכם, חנה ערמוני".
הספר הוא בבואתה של חנה עצמה: פשוט, מדויק רגשית. את בעלה הראשון, אלימלך, איבדה חנה בפעולות המחתרת. את בעלה השני נדב איבדה בתאונת דרכים. בעדינות היא מתארת את כאב האובדן, את ההחלטה להמשיך, את ההתמודדות של ילדה בת עשרים, אלמנה, אם לתינוקת, חברת מחתרת במשרה מלאה.

גם היום, בגיל למעלה משבעים, חנה עדיין פעילה במוזיאון לח"י. אם תלכו לשם, אולי יתמזל מזלכם. אל תתביישו. גשו ודברו איתה. היום נשארו לנו רק מעטים מן הדור ההוא.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על את מחכה לאליהו?