לא סתם לקחו לי כמה חודשים לסיים את הספר הזה. מילים, משפטים ועמודים שלא יכולתי לעכל, עצרו אותי, גרמו לי לסגור את הספר ומנעו ממני להמשיך את הקריאה. לפעמים ליום-יומיים, ולפעמים לשבוע-שבועיים. פעמים שהייתי משתגעת, איך אפשר לכתוב משפט אחד כלכך מזעזע, ואז להמשיך הלאה בעלילה כאילו שום דבר לא קרה? מאוחר יותר הבנתי שזה הכרחי כדי לשקף את ההווי שבו חיה הדמות (האמיתית, לצערי) סיביל.
קראתי ספרים קשים לא פעם ולא פעמיים. יש לי צורך כלשהו להיות מודעת לסבל של אחרים. זה מרגיש לי כמו להסתכל לעולם בעיניים. וזה חשוב לי. זה חשוב לי עד כדי כך, שהגעתי לספר הזה.
וזה הספר, ששבר אותי באמת. אם חשבתי שהיה לי איזשהו למושג לגבי קושי, סבל, מצוקה, דיכאון, חוסר אונים או חרדה, פה הבנתי שלא היה לי שום מושג. הסיפור של סיביל חתם אצלי את הנקודה שגם אם נראה לי שאין יותר רע, אין יותר מתעלל ואין יותר לא ברור מהרוע הלא ברור שממלא את העולם שלנו בכלכך הרבה דרכים, אני טועה. אני פשוט... איך להגיד את זה - לא יודעת מספיק. הסיפור של סיביל חתם אצלי את הנקודה של להטיל ספק בכל גבול שהמוח שלי כופה עליי. והוא עושה את זה לא סתם, הוא מנסה להכניס סדר. אבל לעולם שאין בו סדר... הוא מנסה לתחום גבולות במקום שאין גבולות. הוא מנסה להגיד לי "טוב זהו, יותר מזה כבר אין", אבל מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מכיר? את קומץ הדברים שנחשפתי אליהם?!...
אז בשביל סיביל, לעולם לא אאמין שוב שיש גבול, למשהו.

פאולינה היקרה סיימונס, (ספויילר קטן והכרחי לביקורת ממשמש ובא) העובדה שהעברת את מיקום ההתעלסויות של מר בלוב וגברת מטאנובה מהמיטה לדלפק תפוחי האדמה (מה חשבת לעצמך כשפאקינג המצאת רהיט?!) עליו עמל הבחור בשקידה זה מספר עמודים, לא מוסיפה כל גיוון לעלילה הנהדרת שהפכת למיובשת כל כך באזור עמוד 400.

הסיפור התחיל כל כך טוב! הפרטים, הראו שהסופרת יודעת על מה היא מדברת או, לכל הפחות, חקרה היטב את בבושקה ודדושקה בדבר החיים בברית המועצות של מלחמת העולם השניה.
העלילה עצמה, שובה כל לב, ואיך לא? סיפור על אהבה שלא יכולה להתממש, עניין שנראה שהאנושות לעולם לא תילאה מלעסוק בו, להיעצב עליו, להזדהות עימו, לכתוב עליו ולקרוא עליו.
התיאורים - רבים מהם מצאתי כיחודיים ביותר.
העטיפה של הספר - אפילו את העטיפה אהבתי!!! ואני לא נוטה להתייחס לעטיפות.

ההתעלסויות, הו, ההתעלסויות. היה לי חזרתי מידיי. הם חיכו הרבה זמן, הבנתי. היה צריך שכולם ימותו כדי שזה יקרה, הבנתי. הם השתוקקו לבטא את אהבתם, זוג יונים רוסים שכאלה. אבל 100 עמודים? כמעט שביעית מהספר! 14.3% בקירוב. עם אותם משפטים??? ואותן התנוחות???
בטוחה שהיית מסוגלת ליותר. עובדה היא, שהעיסוק באוכל על פני 200 עמודים לא ייגע אותי כלל וכלל. קראתי ברצון. הרעב הומחש, המצור הרגיש אמיתי כל כך. ציינתי לעצמי יכולת מרשימה ביותר של הסופרת להסתובב סביב אותו הנושא במשך מאוד עמודים מבלי להלאות את הקוראים ומבלי לגרוע מיופיו של הסיפור אלא להפך - אפילו להפוך אותו לאינטנסיבי יותר וחי יותר.

הא לי ספר נוסף שהתחיל מצויין, המשיך יוצא מן הכלל ונגמר באופן שהתחשק לי לסגור אותו בחבטה, להשליך אותו על הקיר בחבטה, ולחבוט בו עוד כמה חבטות, על שהיה קרוב כל כך ללהיות ספר מושלם.

ובכל זאת, רק קרוב.

כגודל הציפיות..........

ג'יזס, פאולינה!

את החלק הראשון של הספר לקחתי כסיפור שהסופרת היתה חייבת להוציא החוצה. אהבתי. לא קל, אבל שווה את הקריאה.
החלק השני? לא הבנתי את הפואנטה. אם ישנה.

ההתחלה של הספר יוצאת מן הכלל, מה שיוצר ציפיות מאוד גבוהות. בערך אחרי 60 העמודים הראשונים זה כבר לא זה. אני לא יכולה להצביע על הגורם לכך, אבל הספר פשוט הופך למטלה שרוצים לסיים איתה. ככה לפחות אני הרגשתי. המשכתי לקרוא את הספר רק מתוך מחשבה שאם ההתחלה היתה טובה, אז אולי יש תקווה ובאיזשהו שלב הספר יחזור לעניין אותי. חוץ מזה הייתי חייבת לדעת איך כל הבלאגן הזה נגמר. לקראת הסוף זה באמת קרה. בכל אופן, בספר היו כאלה רגעי שיא שאני חושבת שבשבילם שווה לקרוא אותו.
ראיתי כמה שכתבו כאן שהם ציפו לסוף טוב והסוף של הספר אכזב אותם... יש ספרים שפשוט באים לספר סיפור. ויש גם סיפורים עם סוף רע. וזה בסדר...

לא טוב ברמה של הספר ראשון. מצד שני, עד שלא הייתי קוראת את הספר הזה לא הייתי מוצאת מנוחה.
הסוף של הספר הראשון חירפן אותי.

ספר צפוי הוא ספר מיותר. והספר הזה הוא ספר לא צפוי! וזאת הסיבה שנהניתי ממנו.
התקציר לא משך אותי. התאהבות דרך תיבת המייל נשמעת לי כמו משהו בן-זמננו מצד אחד, אבל היא גם נשמעת לי לא מעוררת עניין מצד שני. החלטתי לקרוא אותו בכל זאת, בלי לדעת למה. פשוט היתה לי הרגשה טובה לגביו.
לא הצטערתי.
העובדה שהספר כתוב כמו שהוא כתוב (בצורה של הודעות במייל) עושה חסד עם הקורא. לדעתי, יותר נוח לקרוא ככה, וזה גם משהו לא רגיל וכתוצאה מכך - מרענן. או אולי נכון יותר להגיד "מגוון את השגרה".
הספר מאוד מאוד ממוקד ברגשות של שתי הדמויות המרכזיות, וזה טוב. לי אישית קצת נמאס מלקרוא תיאורי חדרים, חפצים, מראות חיצוניים, אוכל ועוד ועוד דברים שלא באמת מעניינים אותי. כל תיאור בספר הזה - הוא במקום. הוא נחוץ והוא לא חופר. יחי הסופר!
כשסיימתי את הספר הזה ידעתי שאני פשוט חייבתתת לקרוא את ספר ההמשך שלו. אני אוהבת ספרים שמשאירים טעם כזה.

הספר המאוד לא קצר הזה יצר אצלי הרגשה לא כלכך מוגדרת.
היו בו דברים שמאוד אהבתי וגם דברים שמאוד לא אהבתי. ומסיבה לא נראית לעין, יש בי חשק לנסות לקרוא ספרים אחרים של אותו סופר.

~הריני להודיעכם על ספויילרים קרובים, לטובת כל מי שלא מעוניין להיתקל בהם~

הספר הזה מסתובב סביב ציר בדיוני אף על פי שהדמויות הן נורא מציאותיות.
אני ממש לא חובבת סיפורים בדיוניים למיניהם אבל יש דברים שאני כן מוכנה לסבול.
למשל, אין לי בעיה לקבל את זה שמנהיג של איזה כת יכול לקרוא מחשבות או להרים באוויר שעון כבד לגובה של 5 ס"מ באמצעות כוח המחשבה בלבד. אבל כשמתחילים לספר לי על יצורים קטנים בדמות בני אדם, שבאופן ממש לא יצירתי גם נקראים "ליטל פיפל", ואומרים לי שהם מושכים חוטים מהאוויר וטווים איזושהי "פקעת" שממנה, למרבה הפלא, גם יוצא שכפול של בנאדם - הסבלנות שלי נמתחת כמעט עד הסוף. והיא נגמרת במקום שבו היצורים המומצאים האלה הם גם הבסיס לכל הספר.
ידעתי שזה ספר בדיוני גם לפני שהתחלתי לקרוא בו. אבל משום מה, נתתי לו צ'אנס.

דבר שדיי הפריע לי בספר, הוא העובדה שניתן בו הרבה מקום לסיפוק תאוות גופניות שכל קשר ביניהן לבין אהבה או רגש הוא מקרי בהחלט. פשוט תאווה לשמה, חפה מכל קשר רגשי עמוק. בזבוז של דפים...

לסופר יש קטע מוזר להתמקד יתר על המידה בתיאורים של אוכל. וזה היה נראה לי קצת כמו ניסיון עלוב לעיבוי הספר. מצאתי את עצמי, יותר מפעם אחת, קוראת בחוסר סבלנות תיאורים שמבחינתי היו ראויים להשמטה, חסרי כל ערך ולא תורמים בשום צורה לעלילה של הספר.

העלילה עצמה היא יפה ואין ספק שלסופר הזה יש דמיון פורה. היא גם נורא עמוסה בפרטים ובמקרים מכל מיני סוגים, אבל עדיין לא מבלבלת את השכל ונוחה למעקב - דבר שמצאתי כמעורר הערצה אצל הסופר הזה.
הסיפור עצמו הוא מרגש במידה מסויימת והדמויות האומללות מעוררות הזדהות לא קטנה אצל הקוראים. ונקודה נוספת לזכותו של הסופר תהיה העובדה שהוא גרם לי לאהוב את הדמויות למרות ששנאתי אותן בכל מיני דרכים. מי שקרא - יוכל להבין.
זה ספר שלא מתחשק לעזוב אותו כבר מהדפים הראשונים, מה שבהחלט ראוי להעריך.
יתרון נוסף של הספר הוא הנקודות הלא צפויות בעלילה. אם הייתי פוגשת את הסופר הייתי אומרת לו "שאפו!", כי למרות כל הביקורת שלי על הספר אני עדיין ממליצה עליו וחושבת ששווה לקרוא אותו. ולא זו בלבד, אלא שאני גם שוקלת לנסות ספרים נוספים של הסופר הלא רגיל הזה.

הספר קצת עצבן אותי עם התיאורים שלו על דברים שלא מעניינים אותי. אני לא אוהבת כשסופרים מתחילים לזבל לי את השכל עם מידע לא נחוץ, במיוחד לא כשזה קורה בתחילת הספר, בשלב שבו אני מחליטה האם אני ממשיכה לקרוא את הספר ונותנת לו צ'אנס או זורקת אותו לאלף עזאזל. ומידע על כל מיני מכוניות ממש לא נחוץ מבחינתי.
משום מה, סלחתי לסופר על הקטעים הראויים להשמטה שהוא פיזר לאורך הספר שלו והמשכתי לקרוא.
הסיפור עצמו באמת היה נחמד, וציפיתי לסוף אחר לגמרי מהסוף שהסופר כתב.
הסוף שהוא נתן היה מבוסס על פעולה נואשת וילדותית ביותר של החברה הכי טובה של הדמות הראשית בספר (האבא).
לא ציפיתי. וזה סתם הרס לי...

הספר הוא דיי מעשי. יש בו הרבה דברים שכדאי לרשום איפשהוא או לשמור בזיכרון. יש בו הרבה דברים שבאמת כדאי, רצוי ומומלץ ליישם בחיים. שימושי ללא ספק.
יחד עם זה, זה ספר שממצים אותו מהר מאוד.
קראתי את רובו, והפסקתי כשהרגשתי ששאבתי ממנו כל מה שהייתי צריכה.
יש הרגשה שהדברים שם חוזרים על עצמם בווריאציות שונות.