המוות הוא נושא טעון, מפחיד ומעציב. אנחנו לא תופסים את היותנו בני תמותה. אנו יודעים שכל חי סופו למות אך לא משלימים עם העובדה המצערת הזו. כדי להתמודד עם הנושא והפחדים שהוא מביא, אנחנו מדמיינים את המשך החיים - כפי שהיכרנו, רק טוב יותר - אחרי המוות. כל הדתות ניסו לפתור את הפחד על ידי איזה "גן עדן" בו אין התפוצצות אוכלוסין. אין פחד, חולי או כאב ובו נפגוש את כל אהובינו המתים. בעבר היו בו גם תאורים קולינריים - שור הבר ולווייתן - ובתרבויות אחרות יש תאורי בילויים - 72 בתולות למוסלמים, ציד בלתי מוגבל לאינדיאנים. הספר הזה עוסק במיתוס המוות מזווית לא מקורית במיוחד, בסיפור לא יצירתי במיוחד, למרות השם, ובכתיבה בינונית.

יש פה עיירה אמריקאית טיפוסית במישיגן, בה ביום שישי אחד מקבלים כמה תושבים שיחת טלפון מקרובים אהובים שהם מתים כבר לא מעט זמן. במקביל אחד מהתושבים - שהיה בעבר טייס קרב בצבא ארצות הברית, שמטוס שהטיס נפגע בתאונה, שגרמה לשרשרת אסונות. השתחרר זה לא כבר מריצוי עונשו בכלא - מנסה להוכיח שכל הסיפור הוא עורבא פרח. אלבום מתאר מספר דמויות - אשה דתית ששיחות הטלפון עם אחותה המתה מעודדות אותה להיות יותר דתית, מפקד המשטרה (והשוטר היחיד בה) מעלה ספקות לנוכח שיחות הטלפון עם בנו שנפל באפגניסטן, צעירה בת לאם שנפטרה מאלצהיימר, בעל חברת בנייה שאת כולם כבר פגשנו בסיפורים אחרים והם משורטטים בקוים גסים ולא במיוחד אמינים.

הסיפור - כמו שאמרתי - אינו מקורי. "להתראות בינתיים" שיצא במקביל אליו מספר סיפור דומה באופן יותר מושקע. אחד הפרקים ב"מראה שחורה" עולה על שניהם בסיפור אותו מעשה. ה"מתח" בסיפור אינו קיים ומי שאינו מאמין בחיים שלאחר המוות - כמוני - וגם קרא כמה ספרים על הנושא, יכול לעלות על ההסבר די בתחילת הסיפור. תאורי ההתלהבות הדתית, ההתעניינות האמריקאית והבינלאומית בסיפור(!) נראים מוגזמים ולא אמינים. הפיתרון לא מתוחכם במיוחד - אם כי נשען על החשש האמריקאי הקבוע מקונספירציה. והפרקים המתארים את אלכסנדר גרהם בל והמצאת הטלפון - מנסים לייצר הקבלה בין טכנולוגיה שנראתה בזמנה כלא יאומן, לפלטפורמה עכשווית לטכנולוגיות שיצאו מכלל שליטה.

מה אני אומרת? סיפור אמריקאי, לא מתוחכם במיוחד, כתוב בפרקים קצרים ועובר מפרק לפרק לפני שהוא מתאר מה קרה, כדי להגביר את המתח (טכניקה פשוטה שקיויתי שפסה מן העולם כבר לפני עשורים). ומה כן? תמונת העטיפה טובה ומאפיינת יפה את הסיפור ("אז מן הראוי להסתפק בה" תאמרו. ותהיו צודקים.)

רומן נעים, לא השתמשתי בעבר בהגדרה מסוג זה של 'נעים' בתיאור רומן. הפעם זה זועק. רומן קליל על שאלה גדולה. עלילה המתתפתחת בקצב נכון. תיאורים רגישים עטופים בעלילת מתח. החלתי וסיימתי ביום אחד וזה לא רק כי נתפס לי הגב ולא יכול לזוז. ממליץ

~הנה שיחת טלפון קצרצרה ביני לבין מיץ' אלבום~

חיוג.
מיץ' אלבום: (מרים את השפופרת)- הלו?
אני: הי מיצ'י. מה העניינים?
מיץ' אלבום: מה? מי זה? מי מדבר??
אני: תירגע, תירגע. מה יש לך? זה אני, זשל"ב.
שתיקה ואז...
מיץ' אלבום: אה, זה אתה! אוי, לרגע חשבתי שזה מישהו אחר...
אני: למה מי שחשבת שזה?
מיץ' אלבום: עזוב, לא חשוב.
אני: למה לא חשוב? נו תגיד. אולי אני אוכל לעזור.
מיץ' אלבום: אמרתי שזה לא חשוב אז זה לא חשוב!
אני: אבל עדיין, בכל זאת...
מיץ' אלבום: טוב נו, בסדר. אני אגלה לך. חתיכת קרצייה!
אני: נו...?
מיץ' אלבום: חשבתי שזה מישהו שכבר איננו
אני: ?
מיץ' אלבום: אמרתי לך שאתה לא תבין. זה באמת לא משנה.
שתיקה ואז...
מיץ' אלבום: אז מהי הסיבה שלשמה אתה התקשרת אליי?
אני: רציתי לשאול אותך לשלומך
מיץ' אלבום: שלומי מצויין!
אני: אפשר פירוט בבקשה...?
מיץ' אלבום: עזוב, זה לא משנה
אני: נו, תגיד!
מיץ' אלבום: תראה, כשאני אומר שזה לא משנה אז זה לא משנה. הבנת?
אני: כן...
שתיקה ואז...
אני: אבל אתה יודע, מיצ'י. לא התקשרתי אליך רק בשביל לראות מה שלומך. זו סתם היתה פתיחה מנומסת.
מיץ' אלבום: אז מה אתה רוצה?
אני: עזוב לא משנה...
מיץ' אלבום: נו, תגיד!
אני: זה באמת לא משנה...
מיץ' אלבום: עדיין, אני רוצה לדעת. נו בבקשה!
שתיקה ואז צחוק.
מיץ' אלבום: מה קרה? למה אתה צוחק?
אני: אתה לא מבין מה קרה פה עכשיו?
שתיקה ואז...
מיץ' אלבום: מה? מה קרה?
אני: זוכר בתחילת השיחה שאני שאלתי אותך לשלומך ומי חשבת שיתקשר אליך במקומי ואמרת שזה לא משנה ואני עמדתי על דעתי שתספר לי ובכל זאת לא רצית לספר?
מיץ' אלבום: נו ו...?
אני: אז עכשיו הגלגל התהפך וסדר התפקידים השתנה! כלומר, אני זה שאמרתי לא משנה כששאלת אותי בשביל מה התקשרתי ואתה בכל זאת רצית שאספר לך ואני לא סיפרתי! עכשיו הבנת?
שתיקה ואז...צחוק.
מיץ' אלבום: אההה עכשיו הבנתי! חחח מצטער, מעכשיו אתחשב גם ברצונותיהם של אחרים
אני: יפה. ועכשיו אספר לך סוף כל סוף בשביל מה התקשרתי
מיץ' אלבום: אבל לא אמרת שאתה לא רוצה לספר...?
אני: אה לא, זה היה רק ניסיון ללמד אותך לקח
מיץ' אלבום: אה, אז ספר
אני: טוב אז קודם כל, אני רוצה לומר לך שאתה סופר פשוט מוכשר ואדיר ברמות ו...
מיץ' אלבום: תודה רבה!
אני: כן... והתכנים שבהם מעלים בי המון מחשבות על החיים. הסיפורים שלך כתובים מעולה בצורה עניינית ומעלת מחשבות, העלילה שלך גדושה בנסים, הנפלאות וטעונה במלא מלא רגש והדמויות שלך מציאותיות כל כך אך באותה המידה גם אלוהיות ממש!
מיץ' אלבום: די כבר זשל"ב! אני מסמיק פה...
אני: לא! חכה! זה לא הכל!
מיץ' אלבום: מה? יש עוד??
אני: כן, יש עוד.
מיץ' אלבום: אתה יכול בבקשה למהר קצת? פשוט, אתה יודע. אנחנו מדברים כבר רבע חצי שעה או משהו ואז אשתי כל הזמן תחפור לי על שימוש יעיל בטלפון וחיסכון בדמי שיחה וכאלה, אתה יודע...
אני: כן, אני מבין. תקשיב, אני אנסה להזדרז.
מיץ' אלבום: אוקיי, דבר!
אני: אז כפי שאמרתי, אני מאוד מעריץ ומעריך את היצירות שלך. במיוחד את שומר הזמן. וואו, הוא כזה אדיר.
מיץ' אלבום: תודה תודה...
אני: אבל הספר שאיתו אני רוצה לדבר איתך עליו הוא הספר החדש שלך: "שיחת הטלפון הראשונה מגן העדן". אני לא אהסס לומר שהוא הספר הטוב ביותר שכתבת! ממש מיצ'י אלבום במיטבו! הרעיון שמישהו שיקר וחשוב ללבך שמת ואז פתאום מצלצל אליך בטלפון זה... זה באמת נס! לא פחות ולא יותר! פשוט קשה לי לדמיין שאני קם בבוקר שגרתי, הטלפון מצלצל, אני מניח שזה סתם עוד מישהו שחי ואז אני שומע את הקול של סבתא רבה. זה מדהים. נכון, זה יכול בהתחלה לעשות לך התקף לב אבל אחרי כמה שיחות, הבהלה הופכת להרגשה פשוט נהדרת!
מיץ' אלבום: באמת זשל"ב! אני לא יודע מה להגיד חוץ מתודה. זה ממש מביך!
אני: אל תדאג. כמו שאתה בטח אומר: "אם אין לך מה להגיד בקול אז תאמר בלב" אז תדע לך שהתודה הזאת מספיקה
מיץ' אלבום: הודיתי בלב
אני: אז הבה ונחזור לעניננו. הספר החדש שלך הוא מרגיש לי כמו שילוב של כל הספרים שלך. שילוב שיוצר משהו נפלא, מקורי ועוצמתי אף יותר מהשאר! הרגש, הגן עדן והתקווה שלך משולבים בעל טבעי, בסיפור האגדה ובמשהו שמשפיע על החיים שלנו כיום, הטלפון, כמו שבשומר הזמן, היה זה שעון
מיץ' אלבום: תודה לך אבל באמת שכדאי לך להפסיק לגרום לי להסמיק. חוץ מזה, אנחנו מדברים כבר שעה שלמה ואני מצפה לטלפון מאמ... ממישהו
אני: בסדר בסדר! אז לסיכומו של עניין, אני רוצה להודות לך. אתה סופר מדהים ויש לך כישרון. כמו ששונרא החתול אמרה: יש לך כישרון, תמשיך לפרוח!
מיץ' אלבום: שונרא החתול היא באמת בחורה מקסימה...
אני: חחח נכון? ויש עוד כמה פה באתר אבל אין לי זמן, פשוט אין לי זמן להזכיר את כולם.
שתיקה ואז...
אני: אז ביי ביי! ושמור על קשר...
מיץ' אלבום: בסדר, אשמור על קשר. ביי!!!
ניתוק.

***

~כעבור כמה שניות~
חיוג.
מיץ' אלבום: הלו?
אני: הי מיצ'י זה אני זה שאין לנקוב בשמו...
מיץ' אלבום: נו מה נהיה? תן לי לנוח! יש איזשהו טלפון שאני מצפה לו ממישהו...
אני: כן כן, אני יודע. תשמע, זה יהיה זריז.
מיץ' אלבום: דבר!
אני: כמו שכבר אמרתי לך אתה סופר מעולה וכ'ו וכ'ו...
מיץ' אלבום: נו?
אני: אבל יש לי הערה|שאלה קטנה: מה יש לך מגן עדן, מחיים, ממות? נכון, זה נושא נורא מעניין וכל זה, אבל באמת שאתה כותב על זה הרבה, הרבה מדי
מיץ' אלבום: תראה, אני מבין על מה אתה מדבר. אבל אין מה לעשות, זה הדבר שאני הכי טוב לעשות אותו
אני: אבל עדיין...
מיץ' אלבום: ...ואם אני נגיד הייתי כותב מותחן, ספר פנטסיה או משהו כזה, אז זה היה יוצא פחות טוב
אני: נכון. אתה טוב בזה אבל אם תנסה לעולם לא תדע
שתיקה.
אני: טוב, לא משנה. פשוט רציתי להעיר הערה קטנה. אפילו אם תמשיך לכתוב על אותו נושא, אני עדיין אמשיך להתלהב כשאני אראה את שמך מתנוסס על הכריכה הקדמית בספר ואני ישר, מבלי להסס, אקח את הספר, לפני שמישהו אחר יקח אותו!
מיץ' אלבום: אני שמח לשמוע
אני: טוב ביי, אני לא אטריד אותך יותר. פשוט רציתי להגיד שהספר הזה, לא משנה כמה הוא אדיר וכמה הוא נפלא, הוא לא מושלם. וזה בסדר, אין ספרים שהם מושלמים לגמרי. אם היו כאלה, זה היה משעמם...
מיץ' אלבום: מסכים איתך לגמרי
אני: אז ביי (והפעם באמת) ותמסור ד"ש ממני לאשתך, לאמך, לאחותך או לכל אחד אחר מבני משפחתך
מיץ' אלבום: אוקיי אני אמסור. ביי!
ניתוק. והפעם באמת.

בשעה טובה לאחר כחודש אוכל לכתוב ביקורת.
כתבתי ובאמצע נמחקה בטעות, כמו שאומרים (שיט, שיט שיט).
בגלל הלימודים לא הצלחתי לקרוא כלום ואני שמחה שדווקא ספר זה הצלחתי לסיים.
התחלתי לקרוא בזכות ההמלצה של "זה שאין לקרוא בשמו, ואני שמחה על ההמלצה.
הספר מיוחד ומאוד מותח מצד אחד אך גם אפשר לקרוא בקטעים כמו שקרה לי. הספר מספר על עיירה שכוחת אל בארה"ב שפתאום מס' אנשים מקבלים שיחת טלפון מהאדם הקרוב ביותר לליבם שנפטר ואומר להם שהוא מדבר מגן עדן.
רוב הספר נכתב מנקודת מבטו של סאלי טייס לשעבר שאיבד את אשתו בתאונה בזמן שהוא טס ונאלץ לעזוב את המטוס ולנחות נחית אונס. רק לאורך הספר אנחנו מגלים עוד ועוד רבדים במקרה. למשל שהיא לא טסה איתו כמו שנראה בהתחלה. אנחנו רואים מה קורה לאנשים שקיבלו את השיחה. ביניהם טס שאמה נפטרה וקתרין שאחותה מתקשרת וכן ג'ק מפקד המשטרה שמנסה לשמור זאת בסוד. ורו אליאס שניק שהיה עובד שלו מתקשר אליו. מצד אחד זה נותן לנו מבט לאלה המאמינים בגן עדן ובכח עליון על מה זה עושה עליהם.
מצד שני יש את אלה שאומרים משהו כאן לא הגיוני ומנסים למצוא פתרון מאחורי זה. וכמובן את העיתונות שמחפשת את "הסיפור", במיוחד באיזורים נידחין שזו הזדמנות פז להרוויח קצת יותר.
אבל אם נשתסל רגע מעבר לסיפור העלילה לאנשים שהם כמוני אטאיסטים שלא מאמינים באלוהים וכו' יש לדעתי כאן משהו אחר,
העניין שאנחנו לוקחים את הקרובים לנו כמובן מעליו. אנחנו לפעמים מתנהלים בחיי היום יום שלנו כמו כל יום ופתאום מישהו קרוב לנו נפטר, ואופס לא הצלחנו לומר לו כמה דברים חשובים שהיינו אמורים להגיד.
כמה פעמים לקחנו את ההורים שלנו את בן/בת הזוג שלנו ואת הילדים שלנו כמובן מאליו ולא עצרנו רגע להגיד להם תודה. להגיד להם אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם. למרות הביקורת שלנו עליהם (ותמיד יש).
אני חושבת שהספר הזה כמו מס' ספרים שקראתי בשנה האחרונה שלפני כן לא הייתי בנויה לזה, הביא אותי להסתכל על דברים לא כמובן מעליו. כמו הספר "בבקשה, תשמרו על אמא", שגם הוא מראה פאן אחר על הורינו ובמקרה זה האמא.
גם הספר "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" וספר ההמשך כנ"ל נותן לנו מחשבה על חיינו על מה שיש לנו כאן בארץ, על השפע המשפחה והחשיבות של אחד לחברו.
זה סוג של ספר רוחני ודווקא השבוע אני מבינה אותו יותר. דווקא השבוע לצערי ה"נני" שלי הלכה לעולמה בזיקנה, אבל לבד, חוץ מאמא שלי שדאגה לה וטיפלה בה הבן שלה הגר בחו"ל ולא איכפת לו ממנה אפילו להלוויה לא הגיע.
אז אני מבינה את האנשים בספר זה שרוצים להגיד עוד משהו למישהו שהיה משהו בשבילם. אני מקווה שהבן שלה יעשה את חשבון הנפש ויבין את הטיפשות שלו שלא יוכל לתקן לעולם.
אז בימים אלה של חגים שאנחנו נפגשים עם המשפחה הקרובה עלינו ולפעמים רבים על שטויות (גם אני לצערי עושה זאת לפעמים), אנחנו כולנו צריכים לעצור ולהבין שהם חשובים כמו שאנחנו חשובים וצריך לא להשאיר בינינו מחיצות.
אני יודעת שהספר הזה הוציא ממני השתפכות מוזרה במיוחד עם המוסיקה שמתנגנת ברקע (מצעד ה-500 ב88FM), אז שיהיה לכולנו רק טוב. והכי חשוב שנה טובה ובריאות. וממליצה על הספר.

כשהמתים מתקשרים מגן עדן ....

קולדווטר עיירה שלווה בת 4,000 תושבים במישגן בארה"ב, שישה אנשים מקבלים ביום שישי אחד שיחות מאהוביהם שנפטרו (אמא שנפטרה מאלצהיימר, חייל שנהרג, אחות שמתה ממפרצת, עובד לשעבר וכ'), שיחות טלפון שנועדו להרגיע אותם.
האנשים שמקבלים את השיחות ידועים בקבילת קולדווטר כאנשים ישרים ואמינים (אחד מהם הוא מפקד מהשטר המקומי)

האם מדובר בהונאה, נטיעת תקוות שווא או נס גדול?

כשהדבר נודע לאיימי, כתבת עיתון בעלת מוטיבציה גדולה להצליח היא יוצאת לחקור ופוגשת את קתרין אותה הילא תלווה - הכתבה הראשונה יוצרת באזז ענק ולעיירה נוהרים מאמינים רבים, אנשים בעלי תקוות לדבר שוב עם יקיריהם. אנשים בעלי מחלות סופניות מושפעים אף הם, הכנסייה הקתולית שולחת הגמון לבדוק את פשר הנס, רשתות טלויזיה נוהרות למקום ,מקומםשל אנשי השיווק לא נזח ,וחיי העיירה והעולם מקבלים תפנית דרמטית.

אבל לא כולם מוכנים לקבל את הדברים כנס, או כפשוטם.

סליי הרדינג -טייס בצי לשעבר שאשתו מצאה את מותה הטרגי שעת שבאה לאסוף אותו משדה תעופה, שכל תקוות בנו היא לדבר שוב עם אמו יוצא לחקור את הנושא.

הספר הוא מקורי מרתק וקולח.
הוא כולל גם את ההסיטוריה של המצאת הטלפון ע"י אלכסנדר גרהם בל ואת המקריות שהפכה את הטלפון ביריד ה-100 לארה"ב (1876) להמצאה המבריקה מכולם וזיכתה את הממציא במדלית זהב, כולל העובדה שבל ,הקדים" את אלישמע גריי ברישום הפטנט על הטלפון.

כתיבה פשוטה, ספר קליל, מהנה, מותח. מתאים לחופשה ומנוחה או ליום כיפור... :) תהנו!