ביקורת ספרותית על הגנרלים במלחמת העולם השנייה מאת רוני ברבש
ספר בסדר

---

גנרל שחור מכה גנרל לבן

אליעזר דומקה, היה המורה האהוב עלי להיסטוריה בתיכון, נהג לשרטט טבלאות על הלוח בהן מונחים או תאריכים, שיועדו לעשות סדר בשפע המידע ההיסטורי, ועל רקע הטבלאות לספר באופן מרתק את סיפור התקופה כמו בעלילת תיאטרון בה גיבורים ואנטי גיבורים הם בשר ודם ומוחשיים.

כך הרגשתי כשפתחתי לראשונה את הספר הגנרלים של רוני ברבש, מורה להיסטוריה ברקע שלו שהוא למעשה לקסיקון, המשלב מידע בסיסי על הגנרלים הבולטים במלחמת העולם השנייה יחד עם רקע תמציתי לשלבים והמהלכים העיקריים במלחמה. למי זה טוב שאלתי את עצמי ?

כשהתחלתי לקרוא הסתבר לי כי החלטתו של ברבש לתאר את מלחמת העולם השנייה דרך הגנרלים שהנהיגו את המערכות, היא התבוננות מקורית במלחמה. חשבתי בהתחלה שלא ניתן לחדש לי הרבה, כמי שקורא ספרות מלחמת העולם השנייה, ולהפתעתי כשהתחלתי לקרוא, הסתבר לי כי יש לי עדיין הרבה חורים, כמו כן אני ממש לא מכיר את הביוגרפיה של חלק מהגנרלים הבולטים.

הספר מתאר 105 גנרלים שלחמו בחמשת הצבאות העיקריים, גרמניה בריטניה, רוסיה ארצות הברית ויפן. הוא נותן מושג לרקע של הגנרלים הבולטים, היכן צמחו, למה נבחרו להוביל את המערכה. מצד אחד, הספר עשיר בטבלאות העוזרות בארגונו של מסד הרקע ההיסטורי, אך מצד שני המפות הלא קריאות יוצרות אי בהירות לגבי מערכי הכוחות.

מה היו מאפייני הגנרלים, על פי השתייכותם לצבא אותם הנהיגו. קודם כול מפתיע גילם של הגרמנים, אחדים מהם, כמו פדור פון בוק, או וילהלם ריטר פון לב, וגאורג פון קיכלר, היו מעל ל- 60. כמי שהיו מפקדי שדה, ויצאו למערכות בתנאי החורף הרוסי, במינוס ארבעים, פלא פיזיולוגי הוא, איך הקשישים האלה שרדו. רובם גם השתייכו למשפחות אצולה בעלות מסורת פרוסית של השתייכות לצבא, לעומתם הגנרלים הרוסים, היו צעירים בעשור ורובם השתייכו למעמדות הנמוכים, בני משפחות איכרים עניות ומרובות ילדים, כאלה שכור ההיתוך עבורם, היה הצבא האדום המהפכני, וכאלה שהתמזל מזלם לשרוד את הטיהורים הפוליטיים של סטלין. הידועים שבהם היו סמיון טימושנקו, גאורגי ז'וקוב, ווסילי צ'ויקוב.

אם גנרל בריטי לא היה מספיק התקפי, או כזה שלא גילה מספיק מנהיגות, הוא הודח, ולא משנה שרגע לפני הוא היה גיבור, כזה שצ'רצ'יל אמר עליו, " מעולם לא היו חייבים כה רבים, לכה מעטים" , כך חש על בשרו סר יו קסוול דודינג, שהציל את האיים הבריטיים כמפקד חיל האוויר הבריטי בקרב על בריטנייה, אבל כשלא הצליח לארגן את תקיפות הלילה של בריטניה על גרמניה, פוטר דודינג ופינה את הדרך ליריבו המר, שולטו דאגלס שהתאים למשימה החדשה ובעיקר לרוחו של המפקד העליון - צ'רצ'יל. כך מונה גם מנטגומרי, לאחר הדחת שלושה גנרלים, לעמוד בראש הארמיה השמנית, זמן קצר לפני המערכה על אל עלמין בה הוא רכש תהילת נצח, למרות שהאמת מורכבת הרבה יותר כפי שביטא אותה במשפט קצר פילדמרשל ברוק, " הוא כנראה המפקד הטאקטי הטוב ביותר שהיה לנו מאז ולינגטון, אולם חלק מהאסטרטגיה שלו, בעיקר יחסו לאמריקאים, כמעט המיטו עלינו אסון ".

יש לספר מספר מגרעות, לא ברורים הקריטריונים לבחירת הגנרלים לספר, כמו בחירתו של וינגייט שתרומתו למערכה בבורמה שנויה במחלוקת. מה גם שאחדים שלא נבחרו מייצגים את המלחמה, בצורה משמעותית, כמו דה - גול בצרפת החופשית, או טיטו שאומנם לא הייה גנרל אך עמד בראש התנגדות הפרטיזנים של יוגוסלביה. לרגע חשבתי שברבש טעה בשיפוט בשעה שבחר את הגנרל הרוסי סמיון מיכאילוביץ' בודיוני לרשימה, גנרל שבלט בשפמו הענק, כמי שנודע בהבנתו בסוסים ובפרשים, והוא חתום על הכישלונות הבולטים של הצבא הרוסי, אז מה המיוחד בו, להיכשל באופן כול כך בולט ובכול זאת להישאר בחיים, כי גנרלים רוסים נכשלים הועמדו בדרך כלל מול כיתת יורים.

רוני ברבש טועה בשיפוט ערכי את הוורמאכט הגרמני, הוא סבור שצבא זה היה מקצועי, ופחות מעורב בפשעי מלחמה. משפטי נירנברג קבעו אחרת עת ששפטו את הגנרלים של הוורמאכט כפושעי מלחמה, כמו את גוסטב קייטל ואלפרד יודל, בנוסף למחקרים המעידים כי הצבא הגרמני היה מעורב בפשעי מלחמה. במקביל מסביר ברבש את טקטיקת ההפצצה של בנות הברית על ערי גרמניה ובעיקר דרזדן, ולא נמנע מהערה חשובה, שיש הרואים בהפצצת הערים הגרמניות בסוף המלחמה פשע מלחמה.

ספר חביב מאוד, קולח בכתיבתו, בנוי פרקים על בסיס השלבים העיקריים של מלחמת העולם השנייה והגנרלים שלחמו באותן חזיתות, כלומר הספר מאורגון כמו דו קרב בין הגנרלים, מי ניצב מול מי בכול מערכה, בהחלט מעניין ובונה ידע בסיסי למלחמת העולם השנייה, אם כי קיימת כפילות מיותרת בין הרקע לסיפור הגנרלים במערכה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הגנרלים במלחמת העולם השנייה