מי כאן ראה את normal people;?
תהיו מוכנים עם טישו.

בהתחלה לא הבנתי את הסיפור אני מודה, עד שראיתי את הסדרה בפעם השלישית
בהתחלה זו היתה סדרה בשביל לנקות את הראש
מסופר על זוג שמתחילים לצאת בתיכון
קונל ומריאן. קול רוצה לשמור על מערכת היחסים בסוד, כי הוא מפחד מהתגובה של החברים שלו.
למרות שהוא אוהב את מריאן הוא מתייחס אליהוא טוב. רק אחרי שהם מנתקים קשר הוא מבין את הטעות שלו

עובר הזמן שניהם מתחילים קולג׳, ואז היוצרות מתהפכות. למריאן טוב -יש לה חברות חדשות והיא מצליחה בלימודים , וטוב לה מחוץ לבית
לעומתה קונל לא באמת מצליח להתחבר לאנשים, לא באופן עמוק ואמיתי
ואז יום אחד שניהם נפגשים במסיבה, וחוזרים לחיים אחד של השני. קול רואה איך מריאן התקדמה בחיים. איך טוב לה ״באזרחות״

את ההמשך אתם מוזמנים לקרוא בספר, או לראות בסדרה. סדרה מהממת, מתאימה למי שרוצה לברוח קצת מהטירוף שקורה במדינה. הכל בה פשוט יפה, ועצוב.


לצערי הרב יש לי פנטזיה כזו- שהאקס שלי יחזור לחיים שלי בדרך כזו או אחרת, משום מה.
למרות שהמצפון שלי אומר לי לשחרר וזה גם יהיה הרבה יותר בריא .

מה לא עשיתי - כתבתי מכתבים, והלכתי לפסיכולוגית ועשיתי איתו סגירת מעגל של כמה שעות. שום דבר לא עזר. איבדתי חבר. זו הרגשה חרא. ואני לא יודעת למה אני מצפה , למה זה יעשה לי טוב לראות אותו שוב
כנראה שהלב מדבר חזק יותר מהשכל.

פעם פעם סבתא שלי אמרה לי ״תני לעצמך לאהוב.״
אני מנסה סבתא. אני באמת מנסה.



זה מכתב לאקס שלי, אולי זה יעזור לי להתגבר עליו.

----------------
רציתי שתדע שאני מתגעגעת לחיבוקים שלך
אני מתגעגעת להרגשה של ביטחון, להרגיש בטוחה ולהרגיש בבית . אין לי בית כבר שנתיים. אין לי למי לפרוק ולמי לכתוב. לפחות לא באמת.
הייתי טיפשה באיך שראיתי את המערכת יחסים הזו, ובאיך שהתייחסתי אליך
הייתי רוצה לחגוג איתך יום הולדת שוב. לפעמים לא מקבלים הזדמנות שניה, ואני כואבת את הפרידה עדיין.
מתגעגעת כל כך שלא נרדמת בלעדיך, קמה באמצע הלילה. מאז אותו לילה אחרון ביחד לא באמת ישנתי כמו שצריך.


אולי התקדמת מזמן, אולי היא הרבה יותר טובה ממני. בבקשה שלא.
אולי תתחתנו אתה והיא.
בכל מקרה מזמן לא שלחתי לך הודעה. וזה טוב כי זה אומר שאני בשלבי התגברות . אבל נראה שלא ממש עובד לי בנתיים…

אני לא אעשה את זה כמובן..

אני אסיים במילים של שיר כל כך יפה שגם מתקשר לי לסדרה.
Verse 1]
Who's gonna tell you when it's too late?
Who's gonna tell you things aren't so great?

[Chorus]
You can't go on, thinking nothing's wrong, but now
Who's gonna drive you home tonight?

[Verse 2]
Who's gonna pick you up when you fall?
Who's gonna hang it up when you call?
Who's gonna pay attention to your dreams?
Yeah, who's gonna plug their ears when you scream?

You can't go on, thinking nothing's wrong, but now
Who's gonna drive you home tonight?

את הספר הזה ראיתי בספריה, קניתי אותו, (מי ידע שאפשר לקנות ספרים בספריה) האמת בגלל שהסתקרנתי מהכריכה, אבל זכרתי שמרקוס זוסאק כתב את גנבת הספרים, אז לקחתי.
ובאמצע הקריאה ראיתי שיש חתימה מהסופר בתחילת הספר, מ2009
כתיבה זה מדהים, מילים באמת יכולות לשנות את העולם. וזה שיש אנשים ששולחים את לחמם על פני המים, זה משנה עולמות.

בקיצור, אחד הספרים היותר טובים שיצא לי לקרוא. אני בכלל רק באמצע הספר, אבל בגלל שהוא כל כך טוב בעיני, אני רוצה להחזיר אותו למודעות, גם כי גנבת הספרים הרבה יותר מפורסם, אבל השליח לא פחות טוב, וגם כי יש פה ציטוטים שמחייבים קריאה של הספר. והמסר שיוצאים מאיתו מהסיפור גם אם הסיפור עצמו מעט מוזר, שווה קריאה.


אני בכלל קוראת את הספר הזה באנגלית, ואני מודה, זה מאתגר כי יש פה המון מילים שלא הבנתי בהתחלה, אבל כל כך נהניתי לקרוא את המקור ולא את התרגום.
תקראו, תצאו עם אופטימיות וחום בלב שקשה להסביר.


ממליצה בחום

מחקתי

לחברה שלי קראו מאיה
היינו צוחקות עליה שהיא צריכה להתחפש לדבורה בפורים
וממש כמו דבורה היא היתה פעילה, זריזה, לא נחה לרגע.
וכמו האחיות בסיפור שעסקו בחסד ובנתינה גם היא. היא הספיקה יותר ממני בכל החיים שלה מהבחינה הזו. אמא שלה והיא לא הפסיקו לתת. ועד הפיגוע הזה אף אחד לא הכיר אותן בכלל, הן היו סתם בנות שעוסקות בחסד. לכן החלטתי לכתוב את הביקורת הזאת על ״החיים הסודיים של הדבורים״ שהוא ספר מהמם. תקראו אותו.

חברה שלי נרצחה בפיגוע בבקעה ביום שישי לפני שבוע ויום.
יש לא מעט משפטים שכדי לעכל אותם צריך לחזור עליהם כמה פעמים עד שתבין את מה שאתה אומר. המשפט הזה הוא אחד מהם. אני עוד מעכלת. הלב שלי לא מפסיק לכאוב.

היינו ביחד באותה מדרשה לבנות דתיות בלוד. התנדבנו ביחד במועדונית לילדים מרקע כלכלי נמוך. נהגנו לתכנן כל ביקור שם לפרטי פרטים. גרנו ביחד באותה דירה. למדנו יחד תנ״ך בהתחלת השנה. התלוננו אחת באוזני השניה על הנקיונות לקראת פסח לפני קצת יותר משבוע. ואז יום אחרי החג, קצת לפני כניסת שבת, קיבלתי את ההודעה על הפיגוע.
היא הייתה רק בת 20. כבר לא אדבר איתה, לא אשמע את יותר את קולה .

לקראת סוף שנה הוצאנו מחברות כדי שכל אחת תכתוב מכתב לחברות שלה. על המחברת היה משפט ששתי בנות הקדישו לכל בת.
על המחברת של מאיה היה כתוב: ״ואני רואה יופי, את העיקר ולא את החסר״ (שיר חמלה/ אביתר בנאי)
כזאת היא הייתה. כשהייתי מתלוננת בפניה על משהו, היא תמיד היתה אומרת: ״מה אבל אין מצב, בטוח יש במה שאת אומרת משהו טוב. המצב לא כזה נורא,״ ואני הייתי חושבת על זה שניה ומבינה שהיא צודקת.
אני הייתי נוטה להגזים.
אני תמיד ראיתי את השלילי. היא היתה רואה את הטוב. אני הייתי יכולה לבזבז את הזמן ולבהות בתקרה, לשמוע מוזיקה. היא היתה הולכת מההתנדבות ישר למדרשה כדי לא לבזבז את הזמן. להספיק ללמוד עוד משהו. לא נחה לרגע

לחברה שלי קראו מאיה
היינו צוחקות עליה שהיא צריכה להתחפש לדבורה בפורים
וממש כמו דבורה היא היתה פעילה, זריזה, לא נחה לרגע.
וכמו האחיות בסיפור שעסקו בחסד ובנתינה גם היא. היא הספיקה יותר ממני בכל החיים שלה מהבחינה הזו. אמא שלה אחותה והיא לא הפסיקו לתת. ועד הפיגוע הזה אף אחד לא הכיר אותן בכלל, הן היו סתם בנות שעוסקות בחסד
לכן ״החיים הסודיים״..


כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס
אני בכיתי ואתה גם
אני צעקתי למה עכשיו?
אתה אמרת בכאב שלך מונח הכאב של כל העולם
אבל
אם למותי אין סיבה אז אין סיבה לכלום
אם יש סיבה למשהו אז למותי יש גם
אם לשמש יש סיבה אם לאהבה
אם לחכמה לילדות ולחמלה
אני מוכן אני מוכן

יש פה מנגינה, בוא נקשיב נשיר אותה.

זה השיר ממנו לקוח המשפט שנכתב על המחברת של מאיה. בלי שידענו הוא הפך רלוונטי להכאיב.

חמלה.
אני משאירה את המילה הזו תלויה כאן באוויר. שכל אחד ייקח ממנה את מה שהוא מסיק.


ועם הכתיבה הזו אני מנסה להמשיך. צריך להתמקד בטוב. אני יודעת שזה מה שמאיה היתה רוצה שיקרה. שנמשיך להפיץ את הטוב שהיא היתה עושה.
החיים חזקים מהכל, ככה אמא שלי אמרה.
אני יודעת שאני מתאבלת עכשיו. ואני נותנת לזה זמן. משתדלת להיות בחמלה עם עצמי. להבין שהיתה לי הזכות להכיר אותה גם אם לזמן קצר. להודות על הזמן הזה ולהוקיר אותו. אני לוקחת מיליון נשימות עמוקות ביום. מתמודדת עם הכעס. העצב שהוא כמו משקולת על החזה. מתמודדת עם השאלות ועם הפחד.

ותמיד חשוב לסיים במשהו טוב! בקצת אופטימיות. אז יש טוב!
חברה שלי מתחתנת עוד חודש וחצי. נולדו אחיינים לחברות אחרות מהמדרשה. נעשים המון חסדים קטנים בעולם ברגע זה ממש. אח שלי קרא לאחותי סיפור. אבא שלי כותב שירים. אם תרצו להסתכל- אוצר שיר חדש ויפהפה שיצא לאחרונה.
https://youtu.be/oQ9QJFzMXGQ

אני מקווה להיות טובה יותר. רוצה שזה יחזיק. רוצה להתפקס. מקווה שאצליח.

הוא היה האדם הכי שקט שהכרתי. לא ראיתי אותו למשך כמעט שנתיים מאז שהוא עזב את הצופים.



אני ועוד כמה חברות הגענו להלוויה.


אני חושבת על האמא והאבא שאולי מאשימים את עצמם, והשברון לב, והמילים שלא אמרנו והקשר שאבד. והייאוש בקול של אמא שלו כשהיא דיברה איתנו והדחיפות, שבה היא דיברה.
מה שאני זוכרת ממנו זה שהוא היה שקט. לא אדם עצוב, פשוט שקט. לא הכרנו אותו באמת. לא ידעתי שההורים שלו גרושים, לא ידעתי עליו כמעט כלום. וזה הכי עצוב.
מסתבר שהוא התגייס, והוא שירת בצבא כבר 4 חודשים.


ולמה תמיד נזכרים מאוחר מידי. באדם שהוא היה. ולמה אנחנו לא אומרים מה שאנחנו מרגישים כלפי אחרים.
וזה לא פיתרון!! זה לא פאקינג פיתרון. יש כל כך הרבה צעדים שצריכים לקרות כדי למנוע את זה. למנוע מעצמך להגיע למצב הזה. וזה לא משנה מה אתה, מי אתה. מה הנטיות המיניות שלך, מה הזהות המינית שלך. אף פעם אל תוותר/ו . אף פעם. בבקשה.

ואני רוצה לקוות שאף אחד מאיתנו לא יגיע למצב הזה אי פעם. ייאוש כל כך שחור שלא רואים ממנו כל דרך יציאה. יש תמיד קרן אור בסוף, איזה משהו שאפשר להיאחז בו .

*********

ואם אתם מכירים מישהו שהתאבד, או משפחה במעגל הקרוב שלכם. זו לא אשמתכם. אבל תגידו לאנשים את הדברים הטובים שאתם חושבים עליהם כשהם עוד כאן.
שימו לב לפרטים הקטנים. תמיד יש סימנים. תהיו ערים לאנשים שמסביבכם. אל תהססו להגיש עזרה. אל תהססו. תתעניינו. יכול להיות שתצילו חיים של מישהו.
ואם מישהו פונה אליכם כשהוא במצב כזה,, תשאלו אותו למה, תתעקשו שילך לדבר עם מישהו מוסמך.

תהיו שם.

לסבא שלי יש כישרון לספר סיפורים. גם לאנשים מכאן, מסימניה, שבוראים עולם אחר בתוף דפים ריקים
וגם לאחותי. היא אשפית בזה היא יכולה ליצור ברגע עולם שלם עשוי ממילים.
תמיד הייתי מרותקת לאופן בו נהג סבא לטוות סיפורים. סיפורי שטות, סיפורי אימה, וסיפורים עם מושר השכל
וזו הסיבה שהספר הזה אהוב עלי כל כך. הוא מזכיר לי את הדרך בה סבי נהג לספר לי ולאחיותי סיפורים לפני השינה,
מצטנפת בשמיכה החמה ומקשיבות במתח עצור.
תמיד הסיפור היה כולל מרדף מותח והיה יעד או אוצר שהגיבור היה צריך להשיג והוא בדכ הצליח.

הגיבור בסיפורים של סבא- ממש כמו גיבורנו גים הוקינס הוא נאמן, זריז, פיקח ועני מאוד
יחד עם הרופא והלורד, שהגביר נראה בעיני שאנן מאוד, הוא מגיע לספינה ופוגש את האנשים שיהיו איתו בצוות
הוא מעולם לא היה בחברתם של שודדי ים לפני ומתפלא לגלות שיש גם אנשים ״טובים״ ולבביים על הסיפון
הוא מגיע כמעט תמיד למקום הסכנה ושומע אותה . הוקינס לא מהסס להשתמש במידע שאצור בידיו
הוא פועל באומץ כדי להציל את חבריו מסכנה.

אך כמובן, אי אפשר לסמוך על כל אדם שמחייך עליך. ויחזקללה/הוקינס לומד זאת בדרך הקשה לפעמים

לעיתים אני מוצאת את עצמי נזכרת בסיפורים של סבא, ומתגעגעת. מבקשת שלילדיי יהיה כזה סבא נהדר

אם תרצו אני אעלה לכאן סיפור על יחזקללה
(אני אעלה בכל אופן אין כאן שאלה)
מקווה שאהבתם את הביקורת

"סה"כ החיה הגדולה ביותר היא האדם, הלא כן? האדם תמיד רוצה שיהיה לו נעים נוח, אוכל טוב, בית מעל הראש וחם בלילה גם אם זה בא על חשבונם של אחרים". המשפט מהדהד ברחבי החדר, אני עוצרת לרגע וחושבת


ואז הרגע עבר ואנחנו ממשיכים לנושא אחר. (הכל התחיל בארוחת שבת שהתארחנו אצל חברים, ישבנו שתי ההמשפחות ושוחחנו ואז בעל הבית אמר את המשפט הזה.)
אבל המחשבה הזו המשיכה להדהד בי, כמו צליל בתוך קונכיה




קצת רקע כדי שתבינו על מה מדובר
בגיל 11 בערך, הייתי בבית של סבתא שלי בשבת אחת וניגשתי למדף הספרים בחיפוש אחר ספר
הספר שבחרתי היה: "העולם בשנת 2050"
בספר הזה היו כתובים שנורא מפחידים אותי: פיצוץ אוכלוסין, היעלמות היערות, אסונות טבע זיהום אוויר ורבים אחרים
כמובן שלספר יש נקודת מבט מאוד פסימית על העתיד של כדור הארץ, אבל הוא השפיע עלי מאוד באותו הזמן.

***
מאז עברו מים רבים בנהר- אני כבר לא ממחזרת באדיקות כל פיסת נייר
אני כבר לא שומרת פקקים של בקבוקים, ואני כבר מסוגלת לזרוק פלסטיק לפח- או לפחות עטיפות פלסטיק- אבל מה שקראתי נחרט בזכרוני.
העולם רק מתמלא באנשים, הפלסטיק עדיין בשימוש מסיבי בכל העולם ודובי הקוטב גוועים, באיטיות, אך בסבל ובחוסר אונים. כואב לי לדעת שהעולם שיישאר לדורות הבאים יהיה חם יותר, צפוף יותר ומלוכלך יותר.
תחשבו על זה- אין מעלינו טורף כלשהו שמאיים, ואי אפשר להחליף אותנו- לערך של חיי אדם אין גבול- את זה חרוט על הדגל של כל כך הרבה גופים ממשלתיים, אך לעומת זאת את הערך של עץ אפשר להמיר בכמה שטרות ירוקים.
ואנחנו מתרבים הרבה יותר מהר מהעצים ותופסים שטח גדול יותר.


מה אין בספר היפהפה הזה- הוא מספר את קורות חייו של שאול ברנארד
שעוזב את עבודתו כחוטב עצים ולחפש תשובות לשאלות שלו.

אנשי היער הם אנשים ישרים, פשוטים ושמחים בחלקם. תמימים וגאים אף הם.
הם חוטבים את עצי היער, ועושים בו קרחות רבות, ולא חושבים שהיער אי פעם ייגמר, ומגיעים עייפים אל קוני העץ
מותשים וכפופים אחרי המאמץ הארוך שעשו, אחרי ימים ארוכים של עבודת פרך ומנסים להראות חזות חזקה לקראת המפגש המשפיל עם קוני העץ. הם חוזרים ואומרים שאין הם עובדים בשביל אף אחד כי אדוני היער הם אבל המציאות היא אחרת.
גם עבורם וגם עבור הפילים, ובפרט עבור מלך היער – זקן-רגל, הפיל האגדי, זקן השבט.
מה יהיה עתידו של היער? מה יהיה עם שאול? האם יש תקווה לאנשי היער?

ככל שהמשכתי לקרוא את הספר נזכרתי איך היה חשוב לי הטבע, העצים, השמיים האוויר הנקי. והעתיד שלנו. של כולנו.
זה עדיין חשוב לי .

קטונתי מלבקר את חנוך לוין. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק איתכם.
ובכן אני יודעת אדוני הבמאי, כולנו נמות בסוף. זה בלתי נמנע, אבל אני אדם אופטימי (-או לפחות משתדלת להיות כזו) והייתי מופתעת לשמוע דברים שכתב חנוך. מה שפורסם על ההרצאה היה מסקרן אז זרמתי בכל זאת (רוני קובן היה שם וזה היה נראה מבטיח וזה ,הוא ראיין את אשתו של חנוך.) לרוע המזל מי שבא איתי נהנה יותר ממני ,ואילו אני ישבתי בכיסא והרהרתי במוות, בזקנה ובסופניות, בלב האולם וצפיתי במונולוגים קשים, מוזרים וקצת מעציבים על זיקנה. ופשוט נעצבתי.

נקודה לעצמי: לא להסכים לבוא להרצאות כאלה

התוכן העיקרי היה:
בלה בלה בלה, אישתי זקנה ולא יפה כבר, בלה בלה בלה בדיחות גסות, רציתי את גרצעל וקיבלתי את שווצעל

אני חושבת על זקנה, ומערכות יחסים בין אנשים בוגרים, והיווצרות של קשר ואיך הוא נפרם, ואיך לאט לאט האהבה בין בני הזוג יכולה פשוט להיעלם. ותישאר רק המרירות. זקנה זה דבר עצוב.
שנים עוברות כימים, שבועות חולפים כהרף עין ואנחנו ממשיכים לצעוד, במעלה ההר
הלוואי ולא היינו מזדקנים כל כך מהר.
היה לי עצוב


מהמחזה "מלכת האמבטיה" -לא להאמין!
אני קמה בבוקר והופס אני צודקת!
שוטפת פנים והופס -צודקת! אין מה לומר, אני תמיד צודקת!"
זו ביקורת קשה על השלטון במדינה, אין לי עוד מה להוסיף

הדבר היחיד שהסכמתי איתו היה שהממשלה שלנו צריכה להשתנות. שהדינמיקה בין האנשים צריכה להיות שונה
ששלטון זה דבר כל כך חשוב, כל כך שברירי ויכול להפוך ברגע אחד את הקערה על פיה.

חנוך לוין כותב קשה, כתיבתו בוטה ובועטת וכנראה מתאימה לקהל מבוגר יותר.
אני מקווה שלא העצבתי אתכם מאוד ושתרמתי לכם משהו בביקורת הזו.

אני רץ
אני חייב להספיק כל עוד שאני מגיע
כל זמן שאני מזיע
וזה לא מפריע וממסטל אותי
ויש אצלך אור אני בטח עוד אחזור

אני יודע אני זז וזה פוגע
בלב שלי יש חור
שאי אפשר לסגור
ואני רץ

אני רץ/ דודו טסה

הספר הזה היה קשה . כי הוא מצד אחד מכניס אותנו לעולם של מישהו עם מאניה דיפרסיה.
ומצד שני גרם לי לתהות על חיי והאופן בו אני רואה אותם. האופן בו אני מתמודדת עם קשיים בחיים.

מסתבר שמאניה דיפרסיה מגיע אליך כשאתה צעיר, ותוקף אותך בגיל שהוא גם ככה מאוד התחלתי ולא ברור.
ובתור נער לא תמיד אפשר להבחין בסערת רגשות כזו ולהבין שהיא מה שהיא.
עוד דבר שמאפיין אנשים שלוקים במאניה דיפרסיה זהו חוסר סטטיות, כלומר עוזבים דברים בלי סיבה נראית לעין ומיד עוברים למשהו אחר, חדש.
הקושי להימצא במקום מסויים ולהיות נוכחים בו, באמת ובתמים להיות נוכחים ומרוכזים

הספר הזה מעניין. הוא הצליח להיות אמין, ולקחת נושא קשה כזה ולהפוך אותו ליצירת מופת.
השיר הזה מתאים כל כך לספר, באמת עלתה לי שורה שלו תוך כדי קריאה
לפעמים המוזיקה פשוט מדברת בעד עצמה. אז תשמעו את השיר הזה.
הספר הזה היה די קשה לקריאה, הוא מעלה כל מיני מחשבות קודרות למיניהן,
והוא גם מראה צד מסויים וזווית שונה ומאוד קודרת (אין לי מילה אחרת לתאר את זה) על החיים.
ויש משהו כואב בלקרוא אותו, ומשהו גם מאוד מפכח.