ביקורת ספרותית על חיי כגבר אנורקטי מאת מייקל קרסנואו
ספר טוב

---

איזה רוגע - נגמרו החגים, הארוחות, המפגשים המשפחתיות - האין סופיים. כעת, החופשה השנתית בפתח וכשחושבים על חופשה שנתית, הרי "הפרעות התנהגותיות" שיכולות להוביל להתמכרויות בקרב בני נוער, לדוגמה, מייד עולים במחשבה (רוגע אמרתי?). "אלכוהול" (זה הטרנד החם) מה שפעם היו ה"סמים הקלים", ההתנסויות, הגישושים הלחץ החברתי וההתמכרויות ואקטי-האלימות כתוצאה.. ו"אם שותים לא נוהגים" שהוטמע היטב והשיחות וערבי התודעה להורים ולמורים ולתלמידים, והסדנאות כי יש להכיר את הלך החשיבה של אותם הנערים.. (הרי גם אם הם מאוד קרובים אלינו, אנחנו, באמת, רק חושבים שאנחנו מכירים אותם ואת הלך החשיבה שלהם לעומק). אבל, הנושאים השכיחים הללו, כולנו - מודעים אליהם ומדברים וחושבים ומתלבטים מה לעשות עם קבוצת הנערים ששותים וצועקים שם בפארק באמצע הלילה מתחת לבית...
אבל, כמה מאיתנו שמודעים אל אותן ההתנסויות, החוויות, ההתמכרויות של הנערים והאנשים הצעירים, כחלק מתהליך ההתבגרות, מקבלים, מדברים, מסייעים.. כמה מאיתנו מכירים ומודעים אל ההתמכרויות ההתנהגותיות האחרות, השקטות והכואבות.. אל אותה הסקאלה שנושאת עליה סדרה ארוכה מאוד של הפרעות – לא מרעישות בפארק ולא משאירות בקבוקים ריקים ואלימות אחריה, הלוא היא "סקאלת ההפרעות ההתנהגותיות - ההפרעות הרגשיות: הפרעות האכילה".
נכון. יש החוששים מפני אותן ההפרעות הנפשיות – שלא נדע.. יש את אלו שלא מודעים כלל לקיומה של הסקאלה והפרעותיה, במודע או שלא במודע.. ויש את הרוב שלא מכיר (וטוב שכך) האדיש לקיומן כי "זה קורה הרי רק אצל ההם... ואלו מחלות נפש בכלל.. לא, לא אצלנו..".
בין אם אתם בקבוצה הזו או ההיא, יש להניח שגם אתם נתקלתם, פה ושם, בלחשושים מסוג: "שמעת, אומרים בשכונה: 'הנערה שגרה בבית בסוף הרחוב, הבת של x, שמעת, אומרים שהיא אנורקטית... וראית איך היא נראית.. שלא נדע..", או "החיילת x בת המשפחה (הרחוקה) או בת חברים – מלחשים שהיא בולימית.. אבל איך זה יכול להיות, היא לא נראית.. מסכנה" או "שמעת: המורה x, מחנכת כיתה ד', וואי, ראית איזה שמנה, אומרים שבגלל בעלה / הילדים / היא פוטרה לא תחזור בשנה הבאה... אומרים שהיא סובלת מ"אכילת יתר רגשית כפייתית".. וסיכום ההתלחששות בנושא בדרך כלל: "חולת נפש מסכנה.."
א ב ל – ירים את ידו זה ששמע, אי פעם התלחששות מסוג: "שמעת, אומרים בשכונה, הנער x שגר בבית בסוף הרחוב... שמעת, אומרים שהוא אנורקטי... איך זה יכול להיות, שלא נדע" או יצביע זה שנתקל בשיחה כמו: "x ההוא, החייל, בן המשפחה (הרחוקה) או הבן של החברים אומרים שהוא בולימי..., רגע, אבל, הוא בן וגם לא רואים עליו, איך זה יכול להיות.. כולכם ודאי שמעתם שיחה כמו: "הגבר הזה, המורה x מהמכללה, ראית איזה שמן נהיה, בטח כל יום כל היום מפרק את המקרר.. טוב אשתו / הילדים / בעיות בעבודה "(לא מפתיע) אבל - יקום זה ששמע אי פעם משפט כמו "הגבר הזה – כך אומרים, סובל מ'אכילת יתר רגשית כפייתית'". (אגב, ההפרעה הזו הוצגה בעקיפין ובדרך מרשימה בסרט "סיפור גדול").
נכון. אתם לא לבד. החשיבה הרווחת - "הפרעות האכילה": אותן המחלות על הסקאלה, שייכות לנערות ולנשים בלבד("...ולא אצלנו, חלילה וחס.. למה את לא אוכלת, מה קורה איתך? בטח.. רק אצל ההם, מסכנים..."). וגברים, הרי הם סובלים מהנשים ולא מהמחלות הללו... וזוהי כמובן טעות.
"חיי כגבר אנורקטי" אוטוביוגרפיה (מעין יומן) שכתב מייקל קרסנואו, גבר צעיר שהתמודד מאז נעוריו (1984) עם מחלת האנורקסיה נרבוזה. מתאר ברגישות ובמדויק את המאבקים היומיומיים, ימים ולילות, דקות ושעות - החרדות, ההתמודדות, הקושי, הדיכאון ואת חוסר המודעות של הסביבה.
הוא מתאר כיצד המחלה משתלטת על חייו ומנהלת אותם, כיצד היא משתלטת גם על חיי הקרובים לו ביותר. היא כואבת. מאוד כואבת ומייסרת והיא קטלנית.
מייקל מת ממחלתו שלושה ימים לאחר כתיבת הפוסט האחרון בספרו, בסוף אוקטובר 1997, בהיותו בן 28 כשמשקלו 34 ק"ג (גבהו 1.79), בודד, עצוב, שבור - סביבו חוסר מודעות.
בספר כמעט ואין מידע מדעי. הוא נגיש לכל מתעניין שרוצה לדעת יותר על ההתמודדות עם המחלה, אך מעבר לכך להבין מה עובר על החולה. ולהבין, שכן, זה יכול להופיע גם אצל גברים.
הסיפור האישי של מייקל מעורר תוך כדי קריאתו מבוכה, תסכול ועצב, בין אם מדובר בקריאה בקרב הציבור הרחב מתוך נקודת מבט אנושית סקרנית ואמפטית (על חוסר המודעות) ובין אם מדובר בקריאה מקצועית של מטפלים בהפרעות הללו כפסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, אחיות בריאות הנפש (על אי הטמעת המודעות).
הספר "חיי כגבר אנורקטי" מתאר חיי חולה במחלה שאמנם שכיחה ומדוברת הרבה יותר אצל נערות ונשים (וגם אז הידע הרווח לגביה והעיסוק בה כה מעטים), ונדירה הרבה יותר אצל גברים – אבל - יש לזכור - היא קיימת גם שם. וכשהיא שם היא כואבת, מאוד כואבת ומייסרת ואף קטלנית.
מודעת לכך שרובכם לא יקראו את הספר. עד שסופסוף יש קצת רוגע - נגמרו החגים, הארוחות, המפגשים והאכילה האין סופית. וכעת עם החופשה השנתית בפתח וענייניה, זה הדבר האחרון שאתם צריכים, ברור לי גם למה תעדיפו לא לקרוא ואתם צודקים (יודעים מה, אם הגעתם עד לכאן, זה כבר הישג...).
אבל, אם הצלחתי להביא לטיפת מודעות שאותה הסקאלה קיימת. היא יכולה לבעוט ולכרסם גם אצל החבר, האח, השכן, אצלך... עצם המודעות שבעת חשש או חשד יש להסב את תשומת הלב ולאבחן (בקלות רבה) באופן מקצועי. ולטפל, בדר"כ לא בקלות – אך יש את הדרכים..
עצם המודעות גם היא יכולה להציל נפש ולהציל חיים – דייני. ושיהיה קיץ נעים.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על חיי כגבר אנורקטי