החלק הראשון בספר הינו תיאור פסאודו-מדעי של מבנה גיאולוגי מורכב שממנו בהמשך תיווצר גיבורת הסיפור אותה אבן מסתורית. אך למעשה האבן הזו הינה רק אמצעי לספר סיפור על מקריות ואקראיות בעולם שהופך כאוטי מרגע לרגע - וכל זה מתרחש תחת אצטלה של סדר וארגון במהלך מלחמות העולם באירופה. העדינות והניקיון שבה מסופר הסיפור מזכיר את המראה של שלג באור בוקר ראשון, לפני שצעדים קורעים את המעטה הלבן. יש איזו בהירות בדרך שבה האירועים מסופרים, ולמעשה מרגע שאני כקוראת הסכמתי לצאת למסע הזה, עם המספר, הוא מוביל אותי לאן שיפנה ואני נענית ברצון. הסיפור השני, מאשין, גם הוא מנסה לשחזר את הדרך העקלתונית והפתלתלה שעושה החומר מן הקדמוניות אל העולם העכשיווי המודרני. מתיאור פסטורלי של חיות קדומות, במקרה שלנו - סוסה, הוא עובר לתאר את טיפת הנפט שעוברת ממעבה האדמה בקידוח אל בתי הזיקוק."במושגים של לוגיקה, צירוף מקרים הוא תכונה, או היקרות, שאת קיומה אפשר להכחיש מבלי שתיווצר סתירה...ואולם ברור לחלוטין של השתלשלויות העניינים נתונות לחוק המקריות...(עמ' 124) אולם עצם השיבוץ של ההיגד הזה בתוך הסיפור הינו מעשה שסותר את עניין המקריות משום שבכך מציב היוצר עצמו את הבחירה המכוונת שלו עצמו והופך את החלטותיו לגבי השתלששלויות העניינים לעניין של הכוונת מכוון. וכך אני כקוראה, נדרשת לבצע בכל רגע נתון מהלך של בחינה האם באמת מדובר באקראיות או שמא זהו תוצר של התכוונות מיוחדת. הדיאלוג האינסופי הזה בין הטקסט לקורא מייצר ערך מוסף שחורג מגבולות הנרטיב המיידי ומעשיר את הקורא במרחב חדש של העניין הספרותי והאמנותי בכלל. שווה קריאה.













