כרך ראשון:
"דבר מקולל הוא העבדות, רע ומר! קללה על האדון וקללה על העבד! טיפשה הייתי שחשבתי שאפשר להפוך את הרוע הארור הזה למשהו טוב. חטא הוא להחזיק בעבדים בתוקף החוקים שאנחנו בעצמנו חקקנו- תמיד הרגשתי כך, עוד בהיותי נערה חשבתי כך תמיד, ויותר סלדתי מכך כאשר בגרתי, אבל חשבתי שאוכל להמתיק את הגלולה בדרך של נדיבות ודאגה לשלומם והדרכתם ושאצלי ירגישו טוב הרבה יותר משירגישו בהיותם חופשיים- איזו טיפשה הייתי."
"יקירתי, את מדברת ממש כאחד מאותם הדוגלים בשחרור העבדים."
"משחררי העבדים!לו ידעו מה שאני יודעת עד אודות העבדות הייתה להם הזכות לדבר! אנחנו איננו זקוקים להם כדי שיספרו לנו. אתה יודע שמעולם לא חשבתי שהעבדות היא דרך נכונה- מעולם לא רציתי שיהיו לי עבדים."
"בכך את נבדלת מהרבה אנשים חכמים וצדיקים," אמר מר שלבי. "האם את זוכרת את דרישתו של הכומר מיום ראשון האחרון?"
"אינני רוצה לשמוע עוד דרשות שכאלה. אינני רוצה לשמוע עוד דרשות שכאלה בכנסייה שלנו. כמרים אולי אינם יכולים להדביר את הרשע, אינם יכולים לתקן את הרע יותר מכל אחד מאיתנו, אבל להצדיק את הרע? זה תמיד נוגד את ההיגיון הפשוט שלי. ונדמה לי שגם אתה לא הערכת כל כך את הדרשה הזאת."
---
הספר הראשון כתוב בצורה לא רעה בכלל, בהתחלה העלילה קלילה כזאת, קלה לקריאה, אבל אז היא מתעבת ומתעבת עד שזה כמו גוש שמפריע. בהמשך העלילה קצת קיצונית מדיי. בעצם, לא קצת. ממש קיצונית. התיאורים שיש הם עם קצת-יותר-מידיי דרמות, ושאתה קורא את זה אחד אחרי השני, אז בהתחלה זה בסדר, אתה מתפלא, אבל אז זה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וזה קצת מעצבן. כי עם כל הדרמות, מתחילים לחשוב שהסופר היה בדיכאון ועשה את התיאורים קשים מידיי. אהבתי את הרעיון, ספר באמת לא רע בכלל.
---
לא התחברתי מלא זמן... לא היו ספרים שאהבתי במיוחד שגרמו לי להגיד, "יואו, לספר הזה אני חייבת לכתוב ביקורת!". אז הנה משהו, קצר, נכון, אבל זה משהו. בקרות אחשוב איך לכתוב את הביקורת לחלק השני, כי זה טיפה יותר מסובך.

~ספויילר~
וואו. סוף סוף ספר טוב שלא סגרתי באמצע. כן כן, אני יודעת, מלא זמן לא התחברתי, אבל לספר הזה הרגשתי צורך לכתוב ביקורת. וזה משהו שלא קורה כל יום. מצאתי אותו בארגז ספרים שהביאו לנו מהעבודה של אמא בערך לפני שנה, אבל מאז קראתי אותו 12 פעמים. לדעתי. זה מפתיע שיש ספרים כמו 'אראגון', 'הבן הבכור' ו-'בריסינגר' שאני אוהבת כמעט יותר מהארי פוטר ולב של דיו. אוקיי, הספר הזה טוב. ממש טוב. אחרי שגמרתי את הספר הוא השאיר בי רצון לקרוא אותו שוב ושוב ושוב. וזה בדיוק מה שעשיתי. ואז הבנתי שזו סדרה, אז לקחתי את השני וקראתי גם אותו. 11 פעמים. ועכשיו אני באמצע השלישי, בעמוד 127. אבל זה כבר לביקורת אחרת.
-----
אראגון הוא נער בגיל העשרה שמתמודד עם החיים, או מנסה להתמודד. אראגון יתום, גר אצל דודו גארו ומנסה לחיות חיים רגילים. ואז כל האירועים מתחילים להיות יותר מעניינים. הוא מוצא אבן כחולה, שלא רואים בכל יום, ומגלה בתוכה דרקונית. ברום, מספר סיפורים זקן, מגלה את אותה, ומספר לאראגון שגם הוא היה רוכב דרקונים, ושלדרקונית שלו קראו סאפירה. אראגון מחליט לקרוא לדרקוניתו סאפירה, על שמה של הדרקונית של ברום. נוצר בין סאפירה ואראגון קשר אדיר ורב עוצמה, שעוזר להם בבוא הזמן. הם יכולים לדבר בניהם רק בעזרת המחשבות, וגם לעשות קסמים. ברום מאמן את אראגון בכלי נשק הכרחיים כמו חרב וחץ וקשת. יצורים דמויי חיפושיות שקוראים להם רא'זאק תוקפות את גארו, ומנסות לאלץ אותו לספר איפה אראגון. לבסוף הוא מת. אראגון נשבע לנקום, לנקום באלה שהרגו את דודו האהוב. הרא'זאק תוקפים גם את ברום ואראגון בעיר דראס-ליאונה וברום מת בנסיונו להגן על אראגון. המפלצות נסות וזר מסתורי בשם מרטאג מבריח אותם ומצטרף לאראגון.
-----
אני... די עייפה, אמשיך את הביקורת ברגע שאוכל. עד עכשיו העלילה הייתה בסדר, אבל בספר עצמו היא הייתה מאוד איטית. אשמח אם תגיבו ותעירו לי אם טעיתי, אחרי הכול, קראתי את זה לפני שנה.

דבר ראשון, ספר מדהים. דבר שני, אני מזדהה קצת עם סול, גיבורת הספר.
לכל אדם יש את הדעות שלו ומראהו. להרבה אנשים יש אותו מראה ואותה דעה. אנשים כאלה מאוד משעממים. מישהו מקובל בחברה אומר את דעתו, וכולם מסכימים. יש כאלה שאפילו לא יודעים על מה הם מסכימים, הם פשוט הולכים עם הזרם. מישהו אחר אומר את דעתו שלו, וכולם רומסים אותו וזורקים אותו. סול היא כזו. היא מגיעה לארץ חדשה, ליישוב חדש, לבית ספר חדש, לכיתה חדשה ולחברים חדשים. בספר הזה יש הרבה התפתחויות שיש בהרבה ספרים אחרים, אבל בכל זאת, הספר הזה קצת שונה. בספר יש: רומנטיקה, מתח, חרם, שמחה ועצב בו זמנית, וכל אלה גורמים תחושה נפלאה. סול, גיבורת הספר, עוברת דברים רבים בהגיעה לארץ. יש לה חברה חדשה מאוד טובה, ושתיהן אוהבות להיות ביחד. אבל הצגת תאטרון מפרידה בין שתי החברות הנהדרות והן לא מתראות יותר. ואז, אחרי מקרה שבו מלכת הכתה מציקה לסול ואז בורחת בפחד מפני נער שהגן על סול, מתפתח סיפור אהבה ראשון. בסוף הספר יש עוד סיפור. לדעתי, אחרי שהסיפור נגמר היה צריך להגמר הספר. אבל אז הסופרת ממשיכה לחפור לנו, וכותבת עוד קצת. ( 50 עמודים, לא כל כך קצת...) ואז, סוף סוף אחרי שנגמר הספר, הקורא מתמלא בתחושה נפלאה של סיום ספר טוב, אך בו זמנית הקורא מרגיש ריקנות. כשגמרתי את הספר, הרגשתי ממש ככה. ולפני שאני מסיימת את הביקורת, אני כותבת משפט שקשור לספר:

יש אנשים חלשים שמציקים לחלשים מהם. יש אנשים שחושבים שהם חזקים, והם מציקים לחלשים יותר. ויש את אלה שבאמצע. אלה שהקללות וההעלבות נכנסות מאוזן אחת ויוצאת מהשנייה, והם פשוט מתעלמים. האנשים האלה הכי חזקים, באמת.

וואו. פשוט וואו. סיימתי לקרוא אותו לפני יומיים, וחשבתי לעצמי: 'יש לי חתיכת ספר טוב לכתוב עליו ביקורת...'.
מרוב העלילה הכבדה, קשה לכתוב. הסיפור מסופר בזמן מלחמת העולם השנייה. כלומר, הרוב סופר בתקופה הזאת.
אי מסתורי, מפלצות, תמונות מצהיבות בתוך חורבה הרוסה- שום דבר לא ימנע מג'ייקוב לגלות את הסיפור של סבו.
ספר פשוט נפלא- ומפחיד קצת...
לדעתי- חמישה כוכבים.

הסיפור המעניין הזה הוא על הרבה נושאים מסעירים ומרתקים. אהבת חיים, מוות, מלחמה וספינות קרב- הכל בבת אחת.
הדמות הראשית, האביר השחור, רוצה לנקום על תלייה של שני אחיו האהובים. הוא מגיע. הוא רץ. הוא בורח. הוא מסתתר. הוא רואה. הוא שומע. הוא יכול לעשות הכל. ביחד עם כמה שודדי ים אמיצים הוא מתחיל את הרפתקאותיו בים.
הוא לא מסתפק בים, והוא ממשיך ביבשה.
הכל אומרים שלא כדאי להתעסק אתו. לבוש שחורים, כמו תמיד הוא יוצא לחפש את הגופות של אחיו האהובים.
הוא עובר בחייו הרבה למרות צעירותו: אהבה ומוות, חיים ובגידה, נאמנות ומלחמה.
וזה לא הכל.

הארי פוטר זו סדרת ספרים טובה שמיליוני אנשים קראו ואהבו.
אני אישית התחבבתי מאוד על הארי פוטר ובזכותו בזמני הפנוי אני נכנסת לעולם אחר-עולם כיפי בו כולם יכולים הכל.
העלילה טובה, התוכן מעניין ומי שמתחיל לקרוא לא מפסיק.
יש ספרים שאנשים מסתכלים על הכריכה ואומרים:"זה-ספר לא טוב." אבל יש אנשים שכאשר הם רואים ספר, הם מתנפלים עליו ומתחילים לקרוא.יש טיפוסים כאלה, ויש טיפוסים כאלה.
הארי פוטר הוא ילד ששואף להיות קוסם גדול,שחקן קווידיץ' מצליח או סתם איש פשוט עם אישה וילדים.
הארי וחבריו רון והרמיוני בדרכם להביס את אדון האופל (זה-שאין-לנקוב-בשמו).
דמבלדור עושה להארי שיעורים פרטיים ומנסה להוציא מהפרופסור החדש זכרון.
ההמשך הוא למי שלא קרא את הספר.

לדעתי הספר מדורג ב-5 *****. בספר יש הרבה מתח והרבה מלחמות, ריבים והרבה דם. הלוחמים החכמים מצאו פתרונות לבעיות שנקרו בדרכם אל הניצחון. סוס העץ שאליו נכנסו,ספינות,סוסים וכל הלוחמים לצד יוון ולצד העיר טרויה, הלוחמים שנפלו בקרב או נהרגו על הספינות שלהם שטבעו. אלי האולימפוס "קצת" השתעשעו בלוחמים. אכילס,הקטור,פריס וכמובן אודיסאוס ואנשיו ועוד כמה אלפים של לוחמים. היוונים באו למלחמה במטרה אחת ויחידה: להרוס את טרויה ולהרוג את כל האנשים שבעיר. הטרויאנים רצו להשאיר את עירם על המפה וניסו ככל יכולתם לנצח. הספר מותח, מלא בהפתעות שלא תמיד טובות לגיבורי הסיפור. המסע של אודיסאוס מתרחש בים. בדרך הם פוגשים מפלצות, אלה והרבה הרבה יצורים משונים.
בסוף אודיסאוס נשאר לבד. כל אנשיו נאכלו, נטרפו,טבעו או נשרפו. הוא נכנס למקום שאף אחד לא רוצה להיות בו...
*********************


הדרקונית *

הסיפור לדעתי לא מעניין כל כך אבל הוא מאוד יפה ובגלל שאין לי אחות בכורה(אני הבכורה) אז אני יודעת איך מרגישה יעל, האחות הגדולה. אני ממליצה לקרוא את הסיפור. ילדים מגיל 8-10 יכולים לקרוא את הספר החמוד הזה. התמונות מאוד יפות ויש אפילו משחק באמצע. כדאי ומומלץ לקרוא את הספר.

מאי