ביקורת ספרותית על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות מאת עמוס עוז
ספר מעולה

---

אל הספר ׳סיפור על אהבה וחושך׳ הגעתי לאחר שהמליצו לי עליו בתגובה להמלצה אחרת שלי על ספר שמאוד אהבתי והתרגשתי ממנו. אמרו לי שגם הספר הזה הצליח לעורר בממליץ תחושות דומה. אני מודה שהתקציר לבדו לא מאוד משך ואפילו קצת סייג אותי (בעיקר השימוש בתיאור- אוטוביוגרפי), אבל החלטתי לסמוך על ההמלצה ועל הביקורות האוהדות באתר.

והפרק הראשון של סיפור על אהבה וחושך הרשים אותי מאוד. האופן בו עמוס עוז תיאר את הדרך בה מבצעים שיחת טלפון בין ירושלים לתל אביב, הוריד ממני מיידית כל שארית הסתייגות נוכח המילה -״אוטוביוגרפי״. מה שהתעצם מספר פרקים אחר כך, בפרק שהוא חובה גם ללא קריאת שאר הספר, בו עמוס עוז כותב על הקורא הרע והקורא הטוב (אולי הייתי שוקל המשגה אחרת לתיאורים הנכונים שנתן שם) ובעצם על מהי קריאה ומה היא יכולה להיות. ככה עמוס עוז הכין אותנו- אני הולך לכתוב את זכרונותיי, אבל אתם תקשרו אותם לעולמכם. הסבתות והסבים, הדודות, החברים, המורים, השכנים ואף אלו ששמותיהם מוכרים- ביאליק, זלדה עגנון, בגין ובן גוריון- כולם קצת שלי ומסופרים מנקודת מבטי, אך לשם ההסתכלות הפנימית שלכם. ואחרי הצעה זו, וההצהרה כי מה שהוא כותב איננו וידוי והוא אינו ערב לדיוקו של כל פרט, יצאתי לדרך.

והספר הזה סוחף. אני מודה שלקח לי כ 100-200 עמודים כדי להתאהב אבל זה אכן קרה והופיעו כל התסמינים להיותי מאוהב בספר, החל בשמירה קנאית עליו מכל משמר, עובר ב״ליטופים״ בדפים- הלוך ושוב, לקרוא שוב את הפסקה, לחזור אל דמות שהוזכרה מזמן עכשיו כשעלה פה איזה רעיון חדש (ולא קשור), וכלה בתחושת הזכות- הזכות לקרוא עוד עמוד, ולהנות מהספר תוך כדי. לא אחר כך כשאסיים אותו, לא כשאגיע לסוף וייחשף הפאנץ׳, אלא עכשיו, כאן, כשעולה חיוך, כשהעיניים נעשות לחות.

לא אחת שאלתי את עצמי (ואת חבריי שישבו לצידי וזיכיתי אותם בפסקה או שניים שנגעו בי או הרשימו אותי) ״איך כותבים ככה?״. איך לוקחים זיכרון, שאצל רובנו הוא מעורפל, ומפיחים בו לא רק את חיי אותו הרגע, אלא את חיי כל אותם הרגעים של אלה שקראו אותו. איך בכלל זוכרים להתייחס לכר הדשא, לשירת הציפורים, למגע האבן, לצבע הבגד, לצליל הדריכה ולנוף הנשקף מהחלון שבעצמו נכלל כחלק מתיאור הנוף של ההתרחשות. פעם הייתי שואל את עצמי- למה לטרוח כל כך בפרטים הקטנים שבמילא הקורא לא יזכור, כאשר עדיף פשוט להתייחס לעיקר וככה לקצר מאה דפים. אבל היום אני מבין, והספר הזה גרם לי להבין עוד יותר ולקשר בין הצליל שזימזמה הציפור באותו רגע לבין מה שיושב שם אצלי, בפנים, בתוך הלב.

המורכבות הזאת שעמוס עוז מוסיף לכל דמות, עצם וצלם מזיכרונותיו, גורמת לך תחילה לחשוב שחייך משעממים ושנולדת בזמן ובמקום ולאנשים הלא נכונים. שגם אם היו לך כל הכלים הספרותיים, לא היית יכול להוציא יצירת אמנות שכזאת שתעניין מישהו. ואז מגיע השלב בו הוא שוזר את מחשבותייך אלה באלה שלו וחושף מעט על מה שהביא אותו מידי אותן מחשבות אלה ממש, לכדי כתיבה. עוד חלק בספר שנחרט אצלי בזיכרון...

ואזכורי הגיבורים הספרותיים, ואיזכורי היצירות, והעושר הלשוני בו הוא משתמש והעושר הלשוני עליו הוא כותב, והחיבה למילה הכתובה שצפה שמה לאורך כל הספר, כל אלה מוסיפים להנאה מהספר הנאה מספרות בכלל, ומקריאה, ולי באופן אישי, כמי ש״חוטא״ בכך לפעמים- מכתיבה ויצירה.

בקיצור הנאה צרופה. כתיבה משגעת. והרבה כבוד ל״תחבולה״ שעם היות הספר אוטוביוגרפי, ועם כמה מילים נכונות בתחילתו, הצליח עמוס עוז להכניס את הספר עמוק למקומות שלא הרבה ספרים אחרים שקראתי, וגם כאלה שאהבתי הגיעו לשם.

» ביקורות נוספות של גל
» ביקורות נוספות על סיפור על אהבה וחושך - מהדורות שונות