ספר וואו. אי אפשר להפסיק לקרוא והוא זורם וארוך ומהנה מאד. ממש ממש מוצלח ושונה מאד מאד מ'לאכול להתפלל לאהוב'. גם בצורה הכתיבה וגם בקצב של הספר ובאמת כאילו מישהי אחרת כתבה אותו. מאד מאד מעניין. ספר נהדר

רגע לפני הקמילה

מבית הספר היסודי שלי היה המשך אחד ברור, לתיכון היישובי, שבו הייתי צריך לבחור מגמה ריאלית או הומנית, אז מה אתה נשאלתי, בידיעה שהעולם מתחלק לשניים, לאלו שנחנו בכישרון למדעים, ולאלו שלא, הם הסתפקו בספרות או היסטוריה, לא זה ולא זה השבתי, כמי שבכלל לא התאים לתיכון היישובי, לבסוף בחרתי ללמוד בבית ספר חקלאי, שאפשר לי להתחמק מהתיוג הגורלי, שם התיוג הייה אחר, פלחה, מטעים, שלחין, כמקצעות שדה, אני בחרתי בחירה לא שגרתית, בנוי באמצעותו נגלה לי עולמם הנפלא של הצמחים והפרחים, דרכם אנחנו בוראים נופים של יופי ורוחניות משילובים אין סופיים של, צבעים, וצורות, או ריחות ואפילו של חושניות ארוטית.

מדריך הנוי שלי לימד אותי שמות לטיניים של צמחים, כמו היביסקוס רוזה סינזיס , hibiscus rosa sinensis שעליהם נבחנתי, ובכך נחשפתי למורשת של בוטנאים וגננים, שחיפשו בכול העולם צמחים אקזוטיים, בייתו אותם בחממות, והעניקו להם שמות, חוקרים שהיו במרדף אחרי הקרדיט שנזקף למי שגילה צמח חדש. הצמחיים האלו קוטלגו באמצעות מגדירים, שאותם איירו ציירים מקצועיים, או בוטנאים שידעו לצייר, מצב שיצר נקודות השקה בין המדע לאמנות, שני התחומים חייו בהרמוניה או גם במתיחות שקיימת בין הרוחניות שבאמנות לחוקיות שמכתיב המדע. הם הפכו לשני עולמות שונים במאה ה- 20 , מצב שהפך את העולם למעט נכה, ולנטול הרמוניה רוחנית. כשנתקלתי בספרה של אליזבט גילברט העוסק בעולם הבוטנאים ונושא את השם היפיפה, חותמם של הדברים כולם, שאלתי את עצמי האם מדובר במפגש אינטלקטואלי ורוחני בין שני עולמות, ההומני לריאלי, או האמנות והמדע - ככזה שהוסבר לי בנעורי כבלתי אפשרי ?

אליזבט גילברט, כתבה רומן היסטורי, קצבי שמחייה את המהפכה המדעית במאות ה - 18ו - 19, דרך עולם של הבוטנאים שחקרו את עולם הצמחים. במהלך הרומן, אנו מצטרפים למסע של ג'יימס קוק, על ספינת מפרשים, בה הנרי ויטקאר האנגלי הוא שוליית בוטנאי, שנישלח למסע בו רק החזקים שורדים. בהמשך, הוא נישלח לפרו בכדי לגלות את סוד צמח הצ'ינצ'יאנה ששימש תרופה למלריה, אותו הוא גידל ביאווה ההולנדית, ומשם הוא נדד לפילדלפיה, והפך ליזם וסוחר צמחים עשיר.

דרך הרומן אנחנו מקבלים מושג לראשית התגליות המדעיות החשובות, כמו רעיון הגיאולוגיה, שבאמצעותו הבינו כי העולם נוצר בהתפתחות בת מיליארדי שנים, שהותירה את עקבותיה בסלעי המשקע, התיאוריה הזאת שימשה בסיס לתיאוריית האבולוציה של דרווין, ששנתה את החשיבה המדעית והתנגשה עם התפיסה הדתית. מול התיאוריה המדעית מציגה גילברט את תיאורית הבריאה האלוהית של יעקב בוהם, סנדלר גרמני מהמאה ה - 16, לדבריו האל הצפין סמנים בצמחים המרמזים לייעודם לשיפור האנושות, כמו אגוז מלך המסמל מוח - " החותם של הדברים כולם. " גלברט מתארת באופן נפלא את התשוקה למדע, את מושגי המדע במאה ה - 19, ואת הרעיונות שקדמו לעידן המדע, ניכר כי גילברט ביצעה תחקיר יסודי בהבנת העידן המדעי והתקופה שקדמה לו.

אלמה ויטקאר הבת של הנרי, גמלונית, גבוהה ולא יפה, היא חכמה ורגישה, הקוראת ספרי מדע, ומבצעת עסקים, יש לה כמיהה לאהבה, אך היא לא מוצאת בן זוג, ומתכנסת לתוך עולם המחקר, בו היא עוסקת בטחבים, מיני צמחים בראשיתיים, שצופנים סודות, ונחבאים לכלים, כמו אלמה, כאלו שמחייבים פרויקט חיים, אין בהם תהילה או תמורה כספית, אלמה היא מסוג המדענים העלומים שתורמים למחקרי האבולוציה. במקביל למחקר, באמצעות ספר הזוי על התנסויות מיניות, אלמה חוקרת ומפנטזת את מיניותה, מגלה תשוקות חבויות, בתקופה ויקטוריאנית שהדחיקה כול חשיבה על מין. המפגש שגלברט יצרה בין המיניות המודחקת והמתפרצת לתשוקה למדע הפורץ לאופקים חדשים, הוא מדהים ומרגש בשלמות האנושית שגילברט מבקשת להציג.

בנעורי עבדתי בערוגות השושנים - Rosa, שם נחשפתי לעוצמת השושנה הבשלה, למראה העלים המשתפלים ונופלים, לריחה המשכר והמעורר, המייצג אינסטינקט אנושי למיצוי אהבה אחרונה לפני הקמילה. חייה של אלמה כמעט וחלפו ללא מפגש אינטימי אחד בחייה, ללא אהבה ממומשת, כשהיא כמעט נואשת, היא פוגשת באהבת חייה, את צייר הסחלבים, איזו מטפורה נהדרת, של הסחלב - היפה בפרחים, והרגיש שבהם, לעומתו הטחב נטול היופי והנחבה אל הכלים, אך העמיד בפגעי הטבע. הצייר מייצג עולם רוחני, ואלמה את העולם המדעי רציונאלי. איך תתפתח האהבה הזאת, כהשלמה או כקונפליקט, את התשובה אני משאיר לכם.

מוסר השכל מהספר הוא כמו תיאורית על, הטחב והסחלב השונים, שניהם יחד יוצרים תלות הכרחית, ומייצגים שלמות והרמוניה בטבע. גילברט מציגה שאלה נהדרת, האם בני האדם מייצגים הרמוניה, או מלחמת הישרדות מתמדת כאבולוציה בטבע ?

כמו הטבע המופלא, בו השלמות מתקיימת מיופיו של הסחלב, וממסתוריותו של הטחב, כך סיפרה של אילזבט גילברט, הוא שלמות מופלאה ומרגשת לתיאור האנשות והאנושיות, במאה ה- 19.

מאוד אוהב לקרוא ספר שאני מרגיש שמישהו באמת התאמץ וחקר רבות וברא יצירה למען קוראיו.
בספר הזה אני מוצא תחומים שונים כגון הסטוריה, בוטניקה וגאוגרפיה שאליזבת גילברט, הסופרת, ממש ישבה ולמדה אותם וטרחה להעבירם לקורא בסגנון כתיבה אנושי מופלא.

יש ביצירה מסעות חובקי עולם, הסברים בוטניים פורצי דרך, מפגש עם תרבויות שונות ודמויות גדולות מהחיים.

אני מאוד ממליץ לקרוא את הספר במנות קטנות (נאבקתי קשות לא לגמוע אותו מהר מדי), מידת ההזדהות עם הדמויות ויצירת הקשרים ביניהם דורשים מידה של הכלה.

למרות הסוף המייגע עם התעקשות על קישורים לא מובנים לחוקרים שעיצבו את תפיסת העולם המודרני הספר הוא יצירת מופת עיונית ואנושית.

חשבתי אולי לתת ארבעה כוכבים אבל נראה לי שהסיפוק היה יותר שהספר נגמר כבר ולא כי הוא היה כזה מוצלח. איך לתאר נובלה של אחת הסופרות האהובות עלי? אתאר את היצירה בתור הבטחה שלא מומשה. את מאתיים העמודים הראשונים (מתוך 542) קוראים בשקיקה כי זה בדיוק הזמן לפתוח נושאים, רעיונות, כדי לסגור אותם אח"כ. אבל אליזבט גילברט פתחה ולא סגרה.
התחלות מסקרנות וסף מהיר מדי, לא שייך, מאכזב. נושאים בוערים, לא טופלו עד הסוף. השם המתיימר "חותמם של הדברים כולם" אשר אמור להיות שייך לבוטניקה שהיא משוואותיה המתמטיות של הבריאה האלוהית (נו, אלמה הגיבורה יכלה להגיד משהו כזה) לא הקיף שום דבר חוץ מאת הבוטניקה עצמה.
בניגוד להר הקסמים של תומאס מאן, הספר היה פשטני מדי, עמוס במונחים ביולוגיים, זואולוגיים או ווטס סו אבר, שלא מובילים לכלום, כשהר הקסמים התיימר לתת תיאור אנושי פילוסופי מרתק והצדיק את הדפים הרבים שעליהם הוא נכתב.
בנוסף, השפה לא היתה שפת המאה התשע עשרה, לפחות לא בעיני. מאה לאומנית שהתחילה בסוף המאה הקודמת בתסיסה שהובליה למהפכה הצרפתית, לאביב העמים- כלום מזה לא הוזכר, גם לא בסאב טקסט של הדיאלוגים או במחשבותיהם של הדמויות. מעמד האישה, אביב העמים, התרסקות האצולה ועליית הבורגנים, האתאיזם, יחסי מין לשם הנאה ולא רק לשם הולדה- כל הנושאים האלו שיכלו להוות חוט שני שיימשך לאורך כל הספר ולהפוך אותו לספר מוצלח, לא טופלו במידה הראויה להם. וכמו שכתבתי בהתחלה, דלתות שנפתחו- לא נסגרו היטב (למרות שהיו לה 542 עמודים).
לסיכום, מאליזבט גילברט זו אכזבה וחבל שהיא לקחה על עצמה משימה כל כך יומרנית. הייתי מעדיפה לקרוא על חיי הנישואים שלה עם בעלה הברזילאי שקשר למענה את צינורות הזרע כי היא לא מעוניינת בילדים ועל תלאותיה האישיים בעולם מאשר לקחת ליד עוד ספר מנופח ויומרני מהסוג הזה.

נתחיל מהסוף: מזמן לא קראתי ספר כל כך משובב נפש, מלבב ומרגש. אלמה ויטאקר נולדה בפילדלפיה ב- 1800. סיפור חייה המרתק נפרש בספר לפרטי פרטים - החל מחייו המדהימים לא פחות של אביה הנרי ויטאקר, שהחל את דרכו כנער עני באנגליה של סוף המאה ה-18, ועד לסוף ימיה של אלמה עצמה בשלהי המאה ה-19. הימים הם ימים של התפתחויות אדירות במדעי החיים, ובלי להסתכן בספוילרים, נאמר רק שעלילת חייה של אלמה נושקת לאירועים היסטוריים הרי גורל במחקר המדעי.

אביו של הנרי ויטאקר היה פועל עני עם כישרון טבעי לטיפול בעצים, שעבד במה שמוכר היום כ-קיו-גרדנס באנגליה. את הכישרון הטבעי הזה ירש גם הנרי, שבשילוב עם אופי שאפתני מאין כמותו ועם קורטוב של חוצפה, מצליח להפוך למומחה לבוטניקה בזכות עצמו (למרות שהוא נשאר כמעט אנאלפבית לאורך כל חייו), ובסופו של דבר לאחד האנשים העשירים ביותר באמריקה של אותה תקופה. אשתו ההולנדית של הנרי - ביאטריקס - באה גם היא ממשפחה של חוקרי צמחים, משפחה שלמרבה המזל העניקה חינוך קפדני לבנותיה בדיוק כמו זה שזכו לו הבנים. כך קרה שכשאלמה נולדה, וגילתה נטייה טבעית לחקור את העולם שמסביבה, אף אחד לא ראה זאת כדבר מוזר או בלתי-ראוי.

"אלמה נולדה להורים המתאימים לשאלות חסרות מנוח...הן הנרי והן ביאטריקס ויטאקר, חסרי סובלנות במידה שווה כלפי טמטום, עודדו את רוח החקרנות של בתם... למעשה, ביאטריקס השיקה את חינוכה הרשמי של אלמה בו ברגע שהילדה הצליחה להזדקף..." (עמ' 64)

כיאה לילדה עשירה בראשית המאה ה-19, אלמה למדה בבית. אמה הייתה מופקדת על חינוכה, והרשתה לה לחקור את הטבע בעצמה, להשתמש בספרייה העצומה שבאחוזה, להיפגש עם אנשי מדע ידועי שם שהגיעו לאחוזה וסעדו על שולחנו של אביה, ובעיקר אפשרה לה לשאול שאלות והתייחסה לשאלותיה ברצינות. מאביה למדה אלמה, בין השאר, כי "תהום עמוקה פעורה בין טפשים לנבונים, ושאל לה לנטוש לעולם את צד התבונה" (עמ' 66).

מה שעניין את אלמה יותר מכל היה הרצון לדעת כיצד מוסדר העולם. מה מניע את הכול? מגיל צעיר ביותר היא פירקה פרחים וחקרה אותם, וכך עשתה אחר כך עם חרקים ועם כל פגר שמצאה. היא הורשתה להסתובב לבד בשטחי האחוזה ולעשות ככל העולה על רוחה. בסופו של דבר הופכת אלמה לבוטנאית המתמחה במיוחד בטחבים, שמפרסמת מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ומקיימת קשרי מחקר עם קולגות ברחבי העולם. במקביל אנחנו נחשפים לחייה האישיים של אלמה, שגם בהם טמונות הפתעות רבות.

אז למה כל כך אהבתי את הספר? (שוב, בלי ספוילרים)

- כי זהו ספר פמיניסטי להפליא, למרות שהוא מתאר תקופה שהיא בעצם טרום-פמיניסטית.

- כי אלמה ויטאקר היא אישה עצמאית, חכמה, מרשימה וראויה לחיקוי. הייתי רוצה שגם הבנים שלי וגם הבנות יקראו את הספר הזה יום אחד.

- כי הדברים המסעירים ביותר בחייה קורים לה, למעשה, אחרי גיל 50.

- כי גם אלמה וגם הדמויות האחרות בספר כתובות בצורה מופלאה. הסיפור כל כך חי ואמיתי, עד שהלכתי לבדוק בגוגל שמא באמת הייתה קיימת חוקרת טבע כזו (לא).

- כי התיאור של עולם הבוטניקה הצליח לרתק אפילו מישהי כמוני, שבקושי מבדילה בין פרג לכלנית ולנורית.

- בגלל שבתוך הסאגה הגדולה הזו שמתפרשת על פני יבשות וימים, מסתתרים המוני משפטים קטנים ומדויקים כמו זה:

"בחיי כולנו יש ימים שהיינו מייחלים למחוק מקורותינו. אולי אנו משתוקקים למחיקה מפני שיום מסוים המיט עלינו צער מרסק כל כך, שאנו בקושי מצליחים להגות בו שוב. ואולי אנו שואפים למחות תקרית לנצח מחמת התנהגותנו האומללה ביום ההוא - היינו אנוכיים להחריד, או טיפשים במידה יוצאת דופן. או שפגענו בזולת ואנו מבקשים שלא לזכור את אשמתנו. למרבה הצער, יש ימים בחיינו שבהם אירעו כל שלושת הדברים בעת ובעונה אחת - כשלבנו נשבר ונהגנו בטיפשות ועלבנו בזולת בו זמנית. אצל אלמה היום הזה היה עשרה בינואר 1821. היא הייתה עושה כל שביכולתה כדי למחוק את כל היום ההוא מרשומות חייה." (עמ' 173, בתרגומה של קטיה בנוביץ').

ורק עצה אחת קטנה: אל תקראו את מה שכתוב על הכריכה האחורית. גם ספוילר, וגם ממש לא מבטא את מה שבאמת קורה בספר הזה מבחינת עיקר וטפל.

אה, כן, ועוד עצה: בכריכה הקדמית מודגש שזוהי אותה הסופרת שכתבה את לאכול, להתפלל, לאהוב. תתעלמו. הספר הזה שונה לחלוטין מהספר ההוא, מכל היבט שאפשר להעלות על הדעת.

(עוד ביקורות שלי אפשר לקרוא במועדון הקוראות של סלונה בכתובת: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)

הספר הזה הוא רומן היסטורי נחמד, עם כמה "פיקים" בעלילה. יש חלקים מאוד מרתקים אבל יש גם חלקים משעממים. הסופרת מתיימרת להעביר איזשהו מסר חשוב: חשיבות המחקר, פמיניזם, ועוד כמה ערכים חשובים אבל לדעתי היא עושה זאת בדרך שלא דיברה אלי באופן אישי. לדעתי היא הפכה את הנושא של חשיבות המחקר לקלישאה לא מעניינת.

הספר הזה הפתיע אותי. סיקרן ועיצבן אותי ביחד, ולכן לא ויתרתי עליו לטובת ספרים אחרים מפתים שמחכים לי.

אפתח במה שחשבתי על הסיפור, ואסיים במה שחשבתי על הספר (הצורה)

חותמם של הדברים כולם הוא שמה של תיאוריה לפיה כל הדברים נבראו לפי השימוש שלהם, ולפיכך לדברים, כולם, יש ייעוד ברור בעולם והוא ניכר לפי הצורה שלהם.

למשל: כשפותחים אגוז מלך, נראה שצורתו כמו לב, ואכן ידוע, שאכילת אגוזי מלך מיטיבה עם חולי לב. אותו הדין לגבי פירות בצורה של כליות, קיבה, אוזן, עין וכו’, שאכילתם תורמת לפעילות מיטבית של האיבר הרמוז בהם.

אל תתווכחו עם התיאוריה הזו. היא נהגתה מזמן, ונראה שלא ממש תפסה תוקף.



אלמה ויטיקר, גיבורת הספר “חותמם של הדברים כולם” שכתבה אליזבט גילברט, בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, היא בוטנאית חוקרת, שגם שמעה על התיאוריה הזאת ולא ממש התרשמה ממנה בפועל. רק בתור רעיון תיאורטי, דתי, שמעיד על הקשר בין הבורא לברואיו. הקשר הזה, מעסיק אותה בתקופה מסויימת, כחוקרת, מפני שהיא תמיד רוצה לדעת למה דברים פועלים כפי שהם פועלים.

הסיפור שלה מעניין מפני שהוא סיפור של תקופה. המאה ה-19 הייתה תקופה של פריחה במישור המדעי. עולמות נסתרים נתגלו על פני כדור הארץ. גם דרך העדשות: המיקרוסקופ והטלסקופ, וגם ביבשות שונות בהם חיו ילידים, ונתגלו ונחקרו בסקרנות ע”י האדם הלבן באותה תקופה.

בהיותה בת לאבא אמבציוני כמעט חסר גבולות, ואם קשוחה ורצינית שהאמינה רק בעובדות, נהייתה אלמה חוקרת שיטתית שיודעת לדבוק במטרה ולעבוד ללא לאות. התחלת הספר שמלאה קצת עם כל סיפורי העבר, והרחבת היריעה כדי להבין את הרקע להולדתה וגידולה של אלמה חשובה להמשך, אז כדאי לא להתייאש שם. בערך באמצע הספר נשפך אור על מערכות היחסים בינה לבין אחותה, על עולמה הרגשי בנוגע לאהבות שחוותה, וגם המניעים לבחירות השונות בסוף ימיה.

אני חובבת רומנים היסטוריים, והסיפור הזה הוא אכן רומן היסטורי. הגיבורה של הסיפור פחות מעניינת אותי, אולי מפני שבוטניקה לא הרשימה אותי אף פעם, ואולי מתפני שהיא טיפוס שלא הייתי מתיידדת איתו, ואולי כי הבחירות שלה היו שגויות לדעתי. בכל מקרה, העובדה שיש לי איזה שיח רגשי עם הגיבורה, מעידה על כך שהסיפור נגע בי, ועל כן הוא סיפור טוב, לדעתי.



עכשיו למשהו שתפס אותי מהתחלה ולא יכולה להתעלם ממנו:


הדבר שהפריע לי, כשראיתי את הספר, וקומם אותי על אף הגרפיקה היפה (מאוד!) של הכריכה, הוא ששם המחברת גדול פי שתיים משם הכותר.

נראה לי שהדגשת שמה של המחברת, בתוספת שם הספר הקודם (באותיות עבות) שפרסם אותה, עושה עוול לספר הזה, שהוא שונה בתכלית. ואזכור הספר ההוא ששייך לקטגוריית ספרי ההשראה לעזרה עצמית, או “תראו איך הייתי גרושה מסכנה ועשיתי בוכטה כסף מזה” לא מכבד פרוזה רצינית.