ביקורת ספרותית על אחותי גרה על מדף האח מאת אנבל פיצ'ר
ספר בסדר

---

"אחרי שהוצאתי את הקלמר שלי, גברת פארמר אמרה, ברוך הבא לבית ספרנו, וכולם מחאו כפיים. היא שאלה, מה שמך? ואני אמרתי ג'יימי, והיא שאלה, מאין באת? ומישהו לחש, מארץ הלוזרים, אבל אני אמרתי מלונדון. גברת פארמר אמרה שהיא היתה שמחה לבקר בלונדון, רק שלונדון רחוקה מדי בשביל לנהוג אליה. הבטן שלי התכווצה, בגלל שפתאום הרגשתי כמה אמא רחוקה. היא אמרה, התעודות של בית הספר הקודם שלך עדיין לא הגיעו, אז למה שלא תספר לנו משהו מעניין על עצמך. לא מצאתי שום דבר להגיד. בגלל זה גברת פארמר שאלה, כמה אחים ואחיות יש לך? ואפילו על זה לא יכולתי לענות, כי אני לא יודע אם רוז נחשבת. כולם החלו לצחקק, וגברת פארמר אמרה, ששש, ילדים, ואחר כך היא שאלה, האם יש לך חיות מחמד כלשהן? אמרתי, יש לי חתול שקוראים לו רוג'ר. גברת פארמר חייכה ואמרה, רוג'ר החתול נשמע חביב מאוד."

===
פעם ראיתי פרק של התכנית "סופר נני". אני לא סובלת את התכנית, את השם שלה, ואת הרעיון שעומד מאחוריה, אבל על הפרק הזה דובר רבות באחד מפורומי ההורות שהשתתפתי בהם באותו זמן, וגם היתה היכרות מה עם ההורים המתארחים. ובכן, היה מדובר במשפחה בעלת כמה בעיות. אחד הילדים לא ממש אכל, הילד השני הרטיב את התחתונים שלו כל הזמן, הילד השלישי מת. ומה שהרעיש את קהל הצופים היה שלאחר פתרון בעיות שני הילדים הראשונים לקחה מיכל דליות את ההורים ואמרה להם חד וחלק שהם מתאבלים יותר מדי. הילדים החיים שלכם, כך היא אמרה, חיים בצילו של אחיהם המת, ולא מצליחים להכיל את זה. הפרק הסתיים בפירוק פינת הזיכרון בבית שהפכה למוזיאון בזעיר אנפין, ובדמעות. הדמעות היו כמובן של קהל הצופים, ובעיקר הצופות בפרק. אבל כשאמרתי את זה בפורום, שמדובר במניפולציה של הפקת התכנית, למקם פרק כזה בפתיחת עונה לצורך השגת רייטינג, התנפלו עלי הגולשות האחרות ואמרו שזה נושא חשוב מאין כמוהו, ושטוב שהעלו את הדברים.

הסתכלתי על הספר הזה די הרבה בספריה, והוא הסתכל עלי בחזרה. מחד גיסא, מדובר בנושא השכול, וזה נורא חשוב. אין נורא מילד מת, ואין חשוב מהתמודדות עם אובדן בגיל צעיר. מאידך גיסא בנושא כזה קל מאוד לגלוש למניפולציה רגשית ורגשנית, ואני לא בטוחה שאני מעוניינת בזה. בסופו של דבר הבאתי אותו הביתה, אך לא מיהרתי לקרוא. לפני קראו אותו מבני הבית איש אחד (46) ונערה אחת (16), ושניהם היו תמימי דעים שהספר מצוין באורח יוצא מן הכלל. אז התחלתי לקרוא.

הפיסקה בהתחלה די אומרת את כל הסיפור. ג'יימי הוא בן עשר. הוא עבר דירה עם אבא שלו ואחותו ג'ס. אמא שלו נשארה בלונדון, עם נייג'ל שהכירה בקבוצת התמיכה, מרוז שהיא התאומה של ג'ס לא נשאר הרבה. מאז שנהרגה בפיגוע המוני בלונדון, שרידיה של רוז נמצאים בכד אפר המונח על על מדף האח. ג'יימי צריך להתמודד עם מקום חדש, כיתה חדשה, אבא עם בעיות שתיה ואחות עם הפרעות אכילה, ועם אחות שהיא מציאות מבלבלת - מצד אחד רק זיכרון ועצב, ומהצד השני, הורים שמתיחסים אליה כאילו היא מעולם לא מתה, וכועסים על ג'יימי שאינו עצוב בהתאם. אבל איך הוא יכול להיות עצוב אם הוא לא ממש זוכר אותה בחייה?

הפיסקה הראשונה, זו שציטטתי מהספר, מציינת את עיקר העלילה: המקום החדש, המורה שלא מבינה, המציאות המשפחתית המבלבלת, ההצקות בבית הספר, המרחק של ג'יימי מאימא שלו, והחתול. החתול רוג'ר, מסתבר, הוא מהותי בעלילה. מכאן ואילך ניסיתי לכתוב בלי להכניס קלקלנים לעלילה. אני חושבת שזה לא הצליח לי. אז מי שעוד רוצה לקרוא, כדאי שיפסיק כאן.

במהלך הקריאה ניסיתי להעמיד את עצמי בתור מורה בבית ספר יסודי. זה לא היה קשה, כי אני מלמדת ילדים בבית ספר יסודי, אם כי בצורה פחות פורמלית. אז ניסיתי לחשוב. נניח שהיה מגיע ילד חדש לכיתה. ונניח שהוא היה לובש יום אחרי יום אחרי יום את אותה החולצה, ולא מחליף אותה גם כשהיא כבר מלוכלכת ובלויה מאוד. ונניח בנוסף שהוא היה מסתבך במכות עם ילדים אחרים כל יומיים, וגם מואשם בגניבה. חשבתי לעצמי, האם יש סיכוי שהייתי מחכה מספטמבר עד ליום הורים בדצמבר כדי לפגוש את אבא שלו ולשאול מה קורה? עכשיו נניח שזה לא המורים. מורים בספרים, כמו עורכי דין אצל סקוט טורו, הם בדרך כלל התגלמות הרשע והאלימות. בספר הזה יש משפחה שאינה מתפקדת ברמות גבוהות ביותר. אבל אין שום אדם בתמונה. לא חברים, לא שכנים, לא קרובי משפחה. לא סביר ולא אמין. אולי המציאות שאני מכירה, המציאות הישראלית, היא שונה. בעברית אין מושג כזה "מדף האח". זה אביזר ששייך יותר לבתים בארצות קרות. גם המציאות של שרידי אפשר מאדם שנפטר, וכד שמכיל אותם היא זרה למציאות הישראלית. בהתאמה המשפחתיות, המעורבות והחטטנות הישראלית גדולים מאוד. עד כדי כך שלא נראה לי סביר ששלושה אנשים יצטרכו להתמודד לגמרי לבדם עם זרות וכאב. עם זאת, המציאות של טרור מוסלמי והורים המאבדים ילד, קיימת בישראל עד להכאיב. כך שלמרות שהפרטים שונים, התמונה הכללית אמורה לעורר הזדהות גדולה. אבל איכשהו זה לא קורה.

בנוסף, הקול של ג'יימי, דמות המספר בספר, לא אמין. הוא אולי מתנהג כמו ילד בן עשר, אבל לא מדבר כמו ילד בן עשר. הסיום של הספר, כמו הפתרונות של סופר נני, גם הוא לא אמין. ולסיכום אומר שהנושא אולי חשוב, אבל הטיפול בו בספר הזה מרושל לגמרי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אחותי גרה על מדף האח