ספרו החדש של אמנון ז'קונט, "אביגיל" הוא ספר מיוחד במינו. הוא לא עוד ספר מתח רגיל בז'אנר, אלא רומן שמספר סיפור שמתרחש בתקופת השופטים בארץ ישראל. הגיבורה אביגיל, היא אשת "הרואה" ומרפאה, מה שהופך אותה באופן מיידי לחשודה בכישוף. יש להם ילד, יותם, שהיום כנראה היה מאובחן כאוטיסט, ובתקופה ההיא נתפס כפחות מאדם וכעונש על מעשיה. אביגיל שמגדלת אותו לבדה, מנסה להיכנס לעולמו המסוגר ויחד הם מהווים יחידה קטנה בשולי החברה, והקשר ביניהם הוא מהחלקים המרגשים בספר. "כששוחחה אתו עשתה זאת בזהירות, כאילו אחזה בידיה קור דק שעלול בכל רגע להישמט מידה, ואז שניהם יאבדו זה לזו".
יותם נוהג לשוטט ולחזור על מילים ששמע,זהו כישרונו הגדול, היחיד בעצם שמביא למותו ומניע את העלילה. בלילה בו הוא נרצח מבינה אביגיל שעד שלא תגלה מה קרה באמת באותו לילה ותנקום את מותו של יותם חייה לא יהיו חיים. היא עוזבת את העיר צובא ופונה למורתה הזקנה ולאמונתה באם הגדולה שיהיו בעזרתה. היא יוצאת למסע של גילוי ושל נקמה. כמו בכל מסע גם באודיסיאה שלה, היא מגלה דברים שלא חשבה שתמצא, מאבדת ומוצאת משהו מעצמה וחוזרת שונה.
לאחר שסיימתי את הספר, הוזמנתי למפגש עם הסופר בבית הספר לכתיבה "גיבור תרבות" וכך יכולתי לשאול שאלות ולשמוע ממנו על הספר. אמנון ז'קונט, סופר, עורך, היסטוריון ואיש עסקים, הוא גבר רב זהויות שהזכיר לי את הדמות בספר שלו, פיראס, ושמחתי לשמוע ממנו ש "פיראס זה לגמרי אני". בספרו באות לידי ביטוי כל הזהויות האלו, והספר נשכר מכך שכן הוא עשיר ורב רבדים.
unnamed (1)
הוא מספר שקצת נמאס לו לכתוב את ספרי המתח הרגילים, וכהיסטוריון שאינו רואה בתנ"ך ספר קדוש אלא ספר פוליטי, חברתי שנכתב ונערך, הוא מצא בתקופת השופטים, תקופת מעבר, מעין מצב ביניים בו הכול יכול לקרות, והכול באמת קורה. וזה באמת אחד הדברים שאהבתי בספר כי אחד הדברים שקיבלתי מלימודי ההיסטוריה שלי היא ההבנה שהסיפור קורה כל הזמן, שהדברים שנראים לנו קבועים הם למעשה משתנים, הם נולדים, הם חיים והם יכולים גם למות. וזה נכון לגבי אימפריות, מבנים חברתיים וגם אלים ודתות. בספר לדוגמה, האל "אדוני" הוא עדיין אחד מאלים רבים כמו דגון או עשתורת.
זה חיבר אותי לאחד הספרים שאהבתי בילדותי "שאנהת המצרי" העוסק גם הוא בתקופת מעבר שכזו במצרים העתיקה. וגם "עזאזל" שקראתי לאחרונה הוא רומן היסטורי שהמתרחש בתקופה בה הנצרות נלחמת ומנצחת באכזריות את האמונה באלי מצריים העתיקים.
תמיד עניין אותי מה קורה בעצם לאלים כשאין מי שיאמין בהם יותר. וכמה ספרים שקראתי גם מנסים לתת לכך תשובות, האלים בהם אינן נעלמים אלא משנים צורה. "האלים משתוללים" מספר בהומור את סיפורם של אלי יוון המשועממים בימינו. וריק ריידן בנה את הקריירה הספרותית שלו מסדרת ספרי פנטזיה מוצלחים על האלים בימינו, על האלים היוונים "פרסי ג'קסון והאולימפיים", הרומאיים "גיבורי האולימפוס", והמצרים " משפחת קיין והאלים המצריים".
כהיסטוריון חשוב לז'קונט להדגיש שכל מה שמופיע בספר בהקשר התקופתי הוא בעל תקפות היסטורית. מבחינת הלב הרגשי של הספר שם יש לו חירות אמנותית, מה שעניין אותו היה נושא הנקמה, לבדוק, לפרק ולהבין אותו. ז'קונט שעבר אירוע שגרם לו לצאת למסע נקמה משלו, טוען כי כאשר גורמים לנו עוול יש לנו הרגשה שחיללו את חיינו, אנחנו מפסיקים להאמין בהם – רק הנקמה, יישוב החשבון גורמת לנו להאמין בהם מחדש.
ואכן אחד השמות הנוספים שעלו לספר היה "להשיב את חייה". אני אישית פחות אהבתי את מוטיב הנקמה והרגשתי שאביגיל מונעת יותר על ידי חיפוש האמת, היא רוצה, בעצם חייבת להבין למה נרצח יותם, זה מה שיאפשר לה לחזור לחיים. והיא אמנם חוזרת אליהם. כרומנטיקנית רציתי שתממש את סיפור האהבה שלה, אבל הבנתי את בחירתה לבחור גם כאן בדרך משלה. לי היה חסר קצת רקע על אביגיל, מאיפה באה ואיך הפכה לאישה המיוחדת שהיא, ואכן אמנון סיפר כי הוא כתב את זה אך בסופו של דבר זה ירד בעריכה, בכל זאת נראה לי שהספר היה נשכר לו היינו מכירים יותר את עברה.
כחובבת מושבעת של היסטוריה ורומנים הסטורים, ספרי מתח ודמויות נשיות חזקות, קיבלתי בספר זה את כל מה שרציתי. הרגשתי שנכנסתי לתקופה היסטורית מרתקת שהמחבר באמת הצליח להעביר אותה בחיות רבה, עקבתי אחר מסעותיה של אביגיל, סיפור האהבה שלה ואהבתי את דמותה החזקה, שנלחמת כנגד החברה הגברית בה היא חיה ומצליחה לחצוב לעצמה דרך משלה, ובדיוק כשחשבתי שמעניין לדעת לאן היא ממשיכה, התברר שיהיה ספר המשך וכבר יש לו שם "אלמה". אני מחכה.
אביגיל, אמנון ז'קונט, כתר 2014
