ביקורת ספרותית על אביגיל מאת אמנון ז'קונט
ספר מעולה

---

בספר הזה יש יצירה ספרותית כפנינה בתוך קופסא של היסטוריה בתוספת תבלין של סיפור תנכי.
יופי של ספר!
אני לא יודעת אם לשייך את הספר לרומן, לספר מתח, או לספר היסטורי... הנובלה הזו היא הכול. יש בה מכל טוב והיא משתמשת בכל החושים שזכינו בהם כבני אדם.
את הספר קראתי ביומיים אך ורק בגלל המחויבויות היומיות שלי. אני בטוחה שאם היה לי זמן פנוי זה היה מתחיל ונגמר בלילה אחד בלבד.
הספר הזה הוא "בולען" של הזמן. מחבקים את הספר ואי אפשר לעזוב אותו לרבות התמונה שעל גבי הכריכה שמאוד מתאימה לתוכן.
הסיפור הוא "אביגיל".
לאביגיל היה את יותם – בנה וליותם היה את אביגיל.
ציטוט עמוד 23: ביחד הם היוו יחידה רופפת שהצליחה לשרוד בשולי חייהם של אלדד ושל העיר צובה".
אלדד האב לא כל כך אהב את הילד "הפגום" יוצא חלציו... יותם היה ילד מיוחד עם צרכים מיוחדים ובאבחון של ימינו היינו אומרים עליו שהוא אוטיסט. יותם אפילו הזכיר לי את הילד מהסדרה שמוקרנת בימים אלה בטלביזיה "פלפלים צהובים". (סדרת טלביזיה מומלצת ללא כל קשר לספר הנוכחי).
מי זו אביגיל? מה כ"כ מיוחד בה?
אביגיל אישה "תותחית" בלשון העם... עקשנית, חכמה, שקולה, אמיצה, עצמאית וגם יופי לא היה חסר לה.
היא הגיעה לצובה עם בעלה אלדד. ליקטה צמחי מרפא וריפאה באמצעותם בפצעים ומחלות. למרות שהסבירה לכולם שלא מדובר בקסם- כינו אותה בני העם "מכשפה".
אלדד – בעלה היה "רואה" כלומר: ידע לצפות. הוא מצא עיזים שנעלמו, תכשיטים שאבדו וכל זאת מכורסתו.
אז מה הליבה של הסיפור הזה?
אביגיל מוצאת את בנה יחידה במיטת הפילגש של בעלה אלדד. המיטה של דוריה. אבל דוריה לא רצחה את יותם, מישהו נשא על כפיו את יותם והניח אותו במיטתה של דוריה.
ציטוט עמוד 46: "אביגיל רכנה אל האישה המוכה והניחה את כף ידה על ראש, "לא היא הרגה את הבן שלנו."
מכאן ואילך אביגיל יוצאת למסע של חייה. מסע הנקמה והיעד- למצוא את רוצח בנה יחידה – יותם.
אמנון ז'קונט לאורך כל הספר, כותב בשפה מיוחדת כמעט מקראית. כל כך כיף לקרוא כזו עברית – תענוג!
בכתיבתו המיוחדת של אמנון ז'קונט והעריכה הנהדרת של דרור שמעני , הסיפור הזה מצליח להכניס את הקורא לאותה תקופה כמו יד לכפפה.
השנה היא שנת 1070 לפני הספירה. נוף ילדותי של חקלאות ומרעה, נופים של טבע פראי שיד אדם עוד לא הצליחה לשנות... תתארו לעצמכם ... וכבר מתנגן לי בראש השיר של "שלמה ארצי"...
בסיפור הזה יש רצח! ולא כל ספר רצח מעביר את הספר אוטומטית לז'אנר של "מתח". לדעתי הספר הזה הוא לא ספר מתח, אני הייתי מכניסה אותו לז'אנר של פרוזה היסטורית. יש כזה דבר?
אמנון ז'קונט הצליח להחזיר אותי כמה שנים טובות לאחור. לאותה תקופה שלמדתי תנ"ך בבית הספר. פה פגשתי את הכוהנים, המנהגים, השופטים, המלחמות, את דלילה הערמומית ו"החתיכה", את שמשון "החתיך" שנלחם בפלשתים, והאווירה הקדומה שיש בה קסם מיוחד.
המסע של אביגיל בארץ כנען מלווה במפגש עם כל מיני אנשים על הדרך... אפילו "האם הגדולה" בדמות הזקנה המייעצת עוזרת לאביגיל. (האם הגדולה מופיעה בתרבויות של מזרח אסיה ונחשבת לאלה מאוד חשובה בתרבויות אלה).
ציטוט עמוד 50: "נקמתי. הדרך לחזור ולהאמין בחיים היא לקחת אותם בחזרה מידי אלה שחיללו אותם. מכה תחת מכה. רצח תחת רצח." אביגיל שתקה רגע ואז אמרה:"... ואם ארצה לנקום, איך אמצא אותו?" ....
קל מאוד להתאהב באביגיל היא מאוד מיוחדת ועוצמתית. הגברים בחייה של אביגיל לא סיפקו לה את התשובות שהיא חיפשה והיא התעקשה. היא סירבה לקונן על בנה כמנהגי האבלות. אביגיל לא רצתה להשלים עם הרצח.
יחד עם זאת בל נשכח שהיא הלכה נגד הזרם כשכל מטרתה "לנקום את רצח בנה", ובנוסף מדובר בתקופה שמקומה של האישה אז, אינו דומה למקומה של האישה בימינו אלה.
אביגיל הייתה שריון מהלך עם לב רחום וחנון.
השם אביגיל – יש בו עליונות ושמחה והשם יותם – מגלם בתוכו את המילה תם. (לדעתי גם השמות לסיפור הזה נבחרו מתוך שיקול דעת).
להלן מספר טעימות מהתבשיל המקסים הזה:
"אם כך, נשאר לי רק לבחור בין מוות למוות. אם אוסיף לחקור-אולי ימות גופי. אם לא אחקור-תמות נפשי". היא קמה בתנועה חדה והלכה משם.
"דברים לא נכונים הופכים לשקר רק במקום שאדם מחויב לומר אמת"...
"קורה שאדם טוב עושה רק ואדם רק עושה מעשה טוב. הטוב והרע מתרוצצים בנו ורק לאדוני הזכות להעניש..."
"האמת ההיא שייכת לעבר. עכשיו את יודעת אותה. איזו תועלת היא מביאה לך? איזו השפעה יש לה על ההווה שלנו, שלי, שלך?"
אזהרה: את הספר הזה מחזיקים ביד, הדפים עוברים מימין לשמאל בלי להרגיש, כשמחוגי השעון מראים את השעות הקטנות של הלילה ואתה לא מאמין - wow – כשתזרח השמש אתה תהיה בעמוד האחרון...
חברים, כל החושים עובדים בספר הזה כולל החוש שנקרא חוש "האימא".
יופי של ספר עם שפה מקסימה. אני מאוד אהבתי וממליצה עליו בחום.
לי יניני
הערה והארה: מה שקצת הפריע לי בספר היה שהפרושים למונחים נמצאים בסוף הספר, עובדה שגרמה לי מעת לעת לעבור לסוף הספר ולחפש את הפרוש. אני הייתי מעדיפה שהפרושים למונחים יהיו באותו עמוד. אולי זה פחות יפה, אבל הרבה יותר נוח לקורא.

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אביגיל