תוך כדי הקריאה בספר התחוורה לפניי עובדה פשוטה לגבי רומאנים על רומא העתיקה, כמו "אני, קלאודיוס" הקלאסי והספר שמונח לפניי - מדובר בעבודת שחזור שנותנת פרשנות יצירתית לגמרי, בהינתן העובדה שכבר לא אופנתי לסמוך על שום היסטוריון רומי.
ובכן, ויליאמס מיטיב לברוא מחדש את העולם של אוקטביוס קיסר, שההיסטוריה כינתה אוגוסטוס. הדמויות שמקיפות אותו, אזרחי רומא, האויבים - הרומאן האפיסטולרי המצוין הזה מחייה אותם כך שלקרוא את המכתבים מרגיש כמו לקרוא התכתבות פוליטית מאתמול בצהריים.

לכל פנים על מטבע ולכל שם שרשום על מצבה יש פה תפקיד חשוב, אופי מובחן והשפעה על המציאות. הפוליטיקה המגעילה של רומא בתקופה ההיא גם היא נוכחת פה בשיא כוחה, ומרגישה משכנעת מאוד. הסתקרנתי מאוד מההצגה המקורית של קיקרו כמין תרח זקן א-לה-רלביסט, שעסוק בשימור מנעמי הרפובליקה ושחיתותה ששיחקה לטובתו ואפשרה את העושר שלו, ונלחם קרב מאסף בכוחות גדולים ממנו.

כרגיל לספרים של הסופר, יש מסע דמות ארוך ומספק, שמסתיים באופן די מדכדך וריקני. המסע עדיין היה שווה את זה בעיניי

בשנת 1981, חזרו הוריי (יחד עם אחי ואיתי כמובן) משהות של 4 שנים בפריז. המקום שאותו עזבנו בשנת 77 היה דימונה והמקום אליו חזרנו היה... דימונה. למרות שלי יש עד היום רק זיכרונות טובים ונעימים גם מתקופת "דימונה א" וגם מתקופת "דימונה ב" (ב-1986 בכלל עברנו לבאר שבע), לאבי, שחווה כל מיני עניינים בתקופת "דימונה ב", בעיקר בעבודה, היתה נטייה לומר בכל הזדמנות ולכל מי שתהה בסביבתו - "לא חוזרים לאהבה ראשונה". עניין, שאגב, הוכח שאין לו שום אחיזה במציאות (אם כבר - הפוך!), לאור מחקרים פסיכולוגיים וסקרים מקיפים שהוכיחו מספר פעמים ולאורך זמן, שקרוב ל-50% מהאנשים הנמצאים כעת בזוגיות בעולם, היו עוזבים את בן/בת זוגם כדי לשוב לאהבתם הראשונה. בום.

ולמה נזכרתי בזה? כי ג'ון וויליאמס (הסופר, כן?! לא המלחין!) הוא סוג של 'אהבה ראשונה' שלי. סופר אניגמטי, פרפקציוניסט, כולה חצי עמוד עליו בויקיפדיה באנגלית, שכתב בסה"כ 4 ספרים בחייו (מהם 3 תורגמו לעברית) ושכמו אמנים רבים וטובים לפניו, זכה בהכרה חוצת גבולות - בעיקר בערוב ימיו ולאחר מותו (לא כולל את פרס "הספר הלאומי" של ארה"ב, אותו קיבל בשנת 1973 עבור הספר הנסקר כאן -"אוגוסטוס"- עשרים ואחת שנים טרם לכתו לעולם שכולו טוב). על שני הרומנים האחרים שלו שתורגמו לעברית, "סטונר" ו"בוצ'רס קרוסינג", כתבתי כאן סקירות מקיפות, בעיקר כדי לשתף בהתעלות שחשתי בעת קריאתם ולאחריה, ולגבי השני -"בוצ'רס קרוסינג"- אפילו הלכתי לחפש פיסית את 'מקורות ההשראה' של הסופר - בספרות, בקולנוע ובמיתולוגיה האמריקנית. כן, עד כדי כך היה לי זמן פנוי ב-2017.

בקיצור, לא הייתי מתאר את "אוגוסטוס" כאכזבה, בוא, זו עדיין מלאכת מחשבת של הלחמה בין חלקים רבים המרכיבים בסופו של דבר פאזל גדול ומרהיב; זו עדיין עבודת נמלים סזיפית של 'דקורטיזציה'(פועל שמשמעותו היומיומית היא - הוצאה מושלמת של אידרות הדג טרם אכילתו) - במקרה הזה, עיצוב דמותו הייחודית של הקיסר אוגוסטוס, דרך עשרות רבות של "איגרות" שמוחלפות בינו ובין חבריו, עמיתיו, משפחתו ואויביו, וגם בינם לבין עצמם, כשכל אחת מהן מוסיפה משהו, תורמת משהו, מקדמת; וזה, בסיכומו של דבר, עדיין ג'ון וויליאמס קלאסי, שאתה בכלל נבהל מלחשוב, לאור מה שאתה יודע כבר על היוצר ועל יצירתו, כמה זמן לקח לו לערוך את המחקר המקדים לקראת הספר, ואז לשבת ולכתוב את האופוס המטורף הזה של "איגרות" כביכול היסטוריות. אני מהמר על כמה שנים. קל.

אלא, שבדומה אולי ל"יוליסס" של ג'ויס, "אוגוסטוס" הוא יצירה הדורשת התמודדות לא קונוונציונאלית של הקורא. "האיגרות" כתובות אמנם, פחות או יותר, בסדר כרונולוגי, אבל אף אחת מהן (וגם לא כמה מהן ברצף), אינה עומדת בזכות עצמה, אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה ואינה מתיימרת לעמוד בזכות עצמה. קרא הכל וצלצל אליי אח"כ. נדבר. סבלנות, אורך רוח, הכרת החתן, כל אלה תכונות נדרשות והכרחיות ב-CV של מי שמתכנן לצלוח את הספר הזה. פייר? מזמן לא מצאתי את עצמי במאבק פנימי קשוח כזה, בין אותו כלל (חוק?) שקבעתי לעצמי מלפני שנים, שלא להשליך מידיי שום ספר שהתחלתי בקריאתו - טרם הושלמה מלאכתי (דבילי, דבילי, אני יודע...) - אל מול המאמץ הכמעט פיסי שהקריאה בזה גבתה ממני. תוסיפו לכך שבכל זאת נשתלו בספר הזה כמה וכמה פנינים של נחת. ובמיוחד שכתב את זה פאקינג ג'ון וויליאמס. אהבתי הראשונה.

ציטוט מאחרית הדבר אותה כתבה נטע גורביץ:

“אוגוסטוס כתוב כרומן אפיסטולרי - מן המילה היוונית "אפיסטול", מכתב - והוא בנוי כולו מרצף של מסמכים, מכתבים, קטעי יומנים, דוחות, פקודות ומזכרים. הרומן האפיסטולרי מתייחד בהיעדרו של מספֵּר מתווך: התפאורה מונחת, העלילה מתקדמת, המלאות ההיסטורית מושגת, והדמויות מתאפיינות אך ורק באמצעות הטקסטים שהן עצמן כותבות. מן הבחינה הסגנונית, רומן כזה מקנה לטקסט מיידיות בלתי־אמצעית ותחושה של אותנטיות היסטורית. "ידעתי שאם אכתוב את הרומן כנרטיב קלאסי הוא יהיה פשוט רומן היסטורי, ולא רציתי לכתוב את גרסת המאה העשרים לתקופה הרומית”.

זהו הרומן האחרון אותו כתב ג׳ון ויליאמס, הזכור לטוב מספרו המרשים ״סטונר״. אין ספק שמדובר בספר שהוא מאסטרפיס בכל קנה מידה ואופן הכתיבה שלו כרומן אפיסטופלי מקנה לו ייחוד מסויים. למזלי הטוב אני סיימתי את קריאת הספר זמן קצר לאחר סיום קריאת יצירת מופת אחרת: טרילוגיית ״קיקרו״ של רוברט האריס עליה אני ממליץ בחום רב גם כאן. אני ממש ממליץ להתחיל עם טרילוגיית ״קיקרו״ המופלאה ורק אז לקרוא את ״אוגוסטוס״ וזאת משני טעמים: הטעם הראשון הוא כרונולוגי. קריאת הטרילוגיה איפשרה לי לקרוא את ״אוגוסטוס״ תוך היכרות עם שיטת הממשל הרומית, בעלי התפקידים וחלק מהדמויות שמוזכרות אצל שני המחברים האריס ויליאמס. הטעם השני נובע מכך שקיקרו הוא דמות הרבה יותר מעניינת מ״אוגוסטוס״ והשפעתו על הרפובליקה הרומית , שקדמה לקיסרות, הייתה מכרעת לא פחות מזו של ״אוגוסטוס״

אוגוסטוס הוא רומן היסטורי מצוין שהמחיש לי באופן נפלא תקופה מרתקת בהיסטוריה האנושית - התהוותו של עידן הקיסרים באימפריה הרומית ואת חייו של אוגוסטוס, אישיות ממגנטת על אף מרחק אלפי השנים.

אוגוסטוס חיי ופעל בתקופה סוערת ורבת תהפוכות באימפריה הרומית, תחילתה רפובליקה - שלטון העם לכאורה והמשכה קיסרות - מלוכה עריצה. תקופה שראשיתה מלחמת אזרחים עקובה מדם, והמשכה אימפריה ענקית חובקת עולם בה שרר השלום הרומאי המפורסם .

כתיבה היסטורית טובה ככול שתהייה, מוגבלת וכבולה לעקרונות המחקר, כמו חוסר בפרטים, וחוסר באובייקטיביות של המקורות, בעיקר לגבי העת העתיקה. לחלל הזה אמורה כתיבת הרומן ההיסטורי להיכנס, להעניק חיים חדשים לדמויות היסטוריות, להציג דילמות, ולתת פרשנות לדמויות ברוח עכשווית המנגישה את גיבורי העבר לתקופתנו. ויליאמס בספרו עמד בקריטריון של רומן היסטורי טוב.

ויליאמס ממלא את החלל בין הדמות ההיסטורית של אוגסטוס לדמותו הספרותית באמצעות טכניקה לא שגרתית, ארכאית במידה רבה בעידן של האינטרנט והמסרונים, בדרך של רומן מכתבים שלכאורה מעמיסה על העלילה עשרות דמויות שונות המספרות את הסיפור שלהן, טכניקה המאפשרת למפרק ולהרכיב את דמותו של אוגסטוס כתמונת פזל המחברת נקודות מבט שונות של מספרים. באמצעות טכניקת המכתבים ויליאמס משאיר לקורא את אתגר בניית הדמות השלמה.

ויליאמס מתאר את מנהיגתו של אוגוסטוס באמצעות המונולוג האחרון בו הוא בוחן את ייעודו האישי : חלום מגובש למחצה, יעוד שלא ניתן לביטוי, אלא רק תחושה כי עליו לשנות את העולם, מחשבות שאותם לא יכול היה לחלוק עם אדם אחר (מפתיע) . המונולוג הזה כמו חלקי הספר האחרים מעלים שאלות שמעוררות לחשיבה, זהו אחד ממרכיבי הספר שהופכים אתו למאתגר בהבנת מניעיו האנושיים של אוגוסטוס כמנהיג. ביטוי לכך הא בקונפליקט שויליאמס מציג בו את אוגוסטוס כאב האוהב את ביתו יוליה, אך למרות זאת הוא מקריב אותה על " מזבח " האינטרס השלטוני והצורך לבסס את מרותו כשליט, בכך ששולח אותה לגלות. הקונפליקט מעלה שאלה רלוונטית אף לתקופתנו, מהם המחירים האישיים, וגבולות האכזריות הנדרשים למנהיג בכדי לבסס את שלטונו ?

הספר מצטיין בתיאורים נפלאים של תמונות הממוקדות על אדם בודד, לעתים כסוג של זום בתוך תמונה פנורמית, ההתבוננות בה ממחישה באופן נפלא את הרגע שבו מובן כי העולם השתנה .
בקרב אקטיום, מתואר רגע הניצחון של אוגוסטוס ורגע התבוסה של אנטונויוס, העומד בחרטום הספינה כמו דמות מגולפת, ומלווה במבטו את מלכתו העוזבת. " ואז הסב את מבטו אילנו, אם כי אין לי מושג אם זיהה אותנו. פניו היו חסרי הבעה, כמו פנים של גווייה " .

במסע האחרון של אוגוסטוס בים התיכון חולפת ליד ספינתו ספינה מצרית, רב החובל שלה צועד קדימה וקורא לאגוסטוס בלטינית ומברך אותו על החירות שהוא העניק לתושבי מצריים לשוט בים התיכון, המפגש הזה ממחיש בצורה נפלאה את המושג הרומאי - הים שלנו, יסוד באימפריה הרומית.

אני לא רוצה לקלקל ולגלות את שיאו של הספר, המסע האחרון של אוגוסטוס בו תאור הים המתמזג אל תוך תיאורי הנפש ותמונת החיים הנפרסת לאוגסטוס כחשבון אחרון וכהשלמה עם גורלו כאדם בשר ודם .

אוגוסטוס של ויליאמס היווה עבורי חווית קריאה אמיתית, ספר מצוין .

ספרים המתפרסמים בשל ספרים קודמים הוא דבר שאני משתדלת להתרחק ממנו. לא כמלאכתי בקודש נהגתי עם הספר הזה. רומן המכתבים אוגוסטוס קרץ לי בשל התקווה שהוא יהפוך את התוכן לקריא יותר ולקליט יותר לבת המאה ה-21, שאגב זה אכן כך, אולם משהו בסגנון הכתיבה הזה מוחמץ. מכיוון שהמחבר מסתייג בתחילה מאמיתות מוחלטת של התיאורים בספר, פעמים רבות תהיתי אם הכתוב בספר קרה או לא קרה וזו לחלוטין החמצה. אומנם כתיבה היסטורית היא סובייקטיבית לא פחות, אך ברובה קרובה לאמת, בספר הזה זה כלל לא מובטח והקורא צריך לקחת זאת בחשבון.

למרות זאת, הגעתי אל הספר בשל התשוקה שלי להכיר את העיר - רומא - טוב יותר. בספטמבר האחרון טיילתי בה, והרגשתי עוול על שאינני מבינה את ההיסטוריה העומדת מאחורי הארכיאולוגיה המפוארת של העיר. מפעל לא פחות מפואר של העיר שכ"כ הגניב אותי הוא תשתית מי השתייה הציבורית בעיר ובספר נכתב שבראשית הרעיון יושם על ידי אגריפה, אני רוצה להאמין שאמת קראתי ולא בדיה.
בין אם המידע על דמויות הרפובליקה בספר ותקופתן היה אמת מוחלטת ובין אם 50% אמת הרי שזה עדיף מאפס.

בוחרת להעניק ארבעה כוכבים לספר כי כתיבתו (תרגומו) עולה יפה עם תוכנו וכי בכל זאת אני לא ממהרת לפסול על הסף ספר שהצליח (ושוב - במידת האחוז הגבוהה מאפס אך לא בהכרח 100) להנגיש לי את התקופה.

קריאה מהנה רבותיי :)

הספר הכי טוב שקראתי השנה, והאמת לא ראיתי את זה בא לפני שהתחלתי. אתם יודעים, אוגוסטוס, מכתבים, היסטוריה, לא כל כך אני.
אבל פשוט לא הצלחתי להניח אותו מהיד ועכשיו אני מסתובבת עגומה למדי כי הוא נגמר. לחלוטין יצירת מופת.

קשה לי להפסיק קריאה של ספר באמצע - חולשה הנובעת מחינוך לא מוצלח. ובכל זאת, במקרה של אוגוסטוס נכנעתי. לא הצלחתי לעקוב אחר המכתבים, השמות, העלילה. אולי זו טעות שלי, אבל לא נהניתי לקרוא ספר זה למרות שיש כמה מכתבים מעניינים. אחרי חצי ספר דמותו של אוגוסטוס נותרה מעורפלת עבורי

ראשית זה ספר מייגע , בעיקר בגלל הסגנון.
את סגנון חליפת המכתבים בין הדמויות בעלילה קראתי בפעם האחרונה לפני עידן ועידנים בספרו של עמוס עוז קופסה שחורה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי מספר הדמויות לא עלה על כמה בודדים. לא זה המצב בספרו של ג’ון וילאמס. יש כאן עשרות דמויות עם שמות באורך הגלות ואינך יודע בכל רגע נתון מי הוא מה, מי נגד מי, ובאיזה הקשר. כמו כן אין רצף כרונולוגי בזמן. לא פעם מצאתי את עצמי מדפדף שוב ושוב לאחור כדי לרענן את זכרוני בשמות, בפרטים ובמאורעות. במיוחד לאחר פסקי זמן בין קריאה לקריאה. קריאה כזו היא מייגעת וגוזלת את ההנאה שבקריאה הרציפה. לאלו מכם שבכל זאת עומדים לקרוא את הספר להלן הוראות הפעלה חיוניות . עיברו תחילה על הערך "אוגוסטוס" או "יוליוס קיסר" באינטרנט, ורישמו לכם בצד מקרא של שמות המשתתפים ותפקידם בציון תאריכי מפתח. זה יקל עליכם מאוד בהמשך. ( לצערי זאת עצה שלא ישמתי על עצמי ). כמו כן דלגו על חלקים לא רלוונטים ויש כאלה כמה וכמה. ניתן לזהותם די בקלות לאחר כ - 80 עמודים ראשונים, עשיתי למענכם את העבודה, היו סמוכים ובטוחים שאינכם מפסידים מאומה.
לאחר כל זאת האמת צריכה להאמר, אם תפרידו את המוץ מהתבן ותנהגו לפי ההוראות תגלו רומן היסטורי לגמרי לא רע אם כי לא מדהים.
הספר מחולק לשלושה חלקים החלק הראשון הוא הארוך והמייגע ביותר ועוסק רובו ככולו במלחמות אזרחים אין סופיות על מנהיגותה ודמותה של רומי. הספר אמנם נקרא "אוגוסטוס" אבל רק בחלק השלישי והאחרון (לטעמי גם החלק הטוב ביותר) מוקדש לאוגוסטוס בלבד מנקודת מבט עצמית,ולפילוסופית החיים שלו, כל זאת בערוב ימיו .
אני חייב בהקשר הזה להזכיר את ספרו האלמותי של רוברט גרייבס "אני, קלאודיוס" ( מי שלא ראה את הסידרה הבריטית המצוינת בטלוויזיה שירוץ לחפש אותה ברחבי המרשתת) שמספר לפחות בראשיתו על אותה תקופה. אם זה תלוי בי הספר "אני קלאודיוס" עדיף בעשרות מונים .
לסיכום אני מדרג את הספר ב שלושה וחצי כוכבים + מע"מ זה יוצא בקירוב ארבעה.

הבחירות.
הבחירות הרבות שאנו עושים בחיינו מלוות אותנו לאורך כל הדרך ובונות לנו צמתים חדשות. לעיתים משונות, לעיתים פחות. צמתים שלא האמנו שנעבור בהן.
אבל אני רוצה לדבר על הצמתים הישנות. הצמתים בהן אנו עוברים מספר פעמים בחיינו ונדרשים להחליט, שוב, באיזה צד לבחור. לאיזה כיוון ללכת. האם נבחר שוב באותה הדרך שכבר צעדנו בה?. האם נעשה שוב את אותו הצעד?.

את "אוגוסטוס" כתב ג'ון ווייליאמס מיד כשסיים לכתוב את הספר "סטונר". השאלה המרכזית בה רצה לעסוק הייתה - היחס בין הפרטי לציבורי מנקודת מבטו של מנהיג אשר לא בכדי כונה "הנעלה", ואיך הבחירות שלו השפעו על היחס הנ"ל.
אוגוסטוס, או בשמו האמיתי - גאיוס אוקטאביוס - מחליט לאחר מות דודו, יוליוס קיסר, ליטול לידיו את אחריות האומה הרומית שבאותו הזמן הייתה פרוסה על גבי יבשות רבות. למרות שיוליוס קיסר נרצח, ולכאורה לא הייתה לאוגוסטוס 'ברירה' לקחת עליו את עול השליטה - אני משתמש במילה "בחר". כי זו האמת - אוגוסטוס בחר ליטול לידיו את האחריות הכבידה המצויה בשליטה על האימפריה הגדולה בתבל.(באותה תקופה כמובן. כיום איטליה לא איי איי איי).

על אותה נקודה, על אותה בחירה שם וויליאמס את המשקל הרב של ספרו. בהמשך, עוזב וויליאמס את הנקודה הנ"ל וחוזר אליה רק בסוף הספר.
רק לאחר שהציג את המעצמה הגדולה הזו מנקודת מבטם של אנשים בעלי כוח, הוא חוזר למקור, לשורש. מספר את הסיפור מנקודת מבטו של השליט הנעלה. שלאורך כל חייו בחר, כל פעם מחדש באותה בחירה שבחר בהיותו צעיר.
אוגוסטוס בוחר - בכאב גדול אומנם - לרשת את כס המלוכה ולאמץ אליו את רומא. אך זו הייתה הבחירה הקטנה בבחירותיו.
לאורך כל הדרך הוא מתמודד עם שאלות כאלו ואחרות ונעמד בצמתים כאלו ואחרות, ואחת מהן, אם לא הגדולה מכולן - השאלה האם להגלות את ביתו יחידתו מרומא.

בשפה רכה ובלשון כה טובה ונעימה מציג לנו וויליאמס את אחת מהשאלות החשובות המלוות כל דור, כל אדם. התשובות לשאלה זו כה קשות. כה מסובכות, ושווה לקרוא את הספר רק בכדי להיחשף לדילמה הנצחית הזו.
מומלץ!