הווית החיים של פליטים באירופה באמצע שנות ה-30', לפני האנשלוס. יוזף שטיינר, פליט פוליטי בן 40 מגרמניה מסביר באירוניה ללודוויג קרן, צעיר בן 21, שכל חטאו הוא היותו יהודי למחצה, שהתמזל מזלו לחיות בתקופה זו - המאה ה-20 – תקופתו של "דור התרבות, הקדמה והאנושות". הפליטים: גרמנים, רוסים ופולנים נעים ונדים בין המדינות המקיפות את גרמניה, מגורשים מהאחת אל שכנתה וחוזר חלילה. "הבילוי " הלילי בבית מכס ליד הגבול לפני הגירוש והנסיונות לחזור שוב, מחשלים את הפליטים ומוציאים את מיטב היצירתיות מהם, אך כאישוש כאוב לתורתו של דרווין – רק החזקים והמתאימים ביותר לנסיבות המשתנות שורדים.
זהו סיפור על חייהם של בני אדם, כמוני וכמוך, בשולי החברה. חטאם היחיד הוא אות הקין של הפליטות. אין דרכון? שטיינר מגדיר זאת בתמציתיות: " אדם בלי דרכון הוא כפגר שיצא לחופשי על פי הן צדק שלו. כל מה שמצפים ממנו הוא שיאבד עצמו לדעת – ולא עוד". יש דרכון אך אין אישור עבודה? "...אינך אלא מקבל את הזכות לגווע ברעב בשקט- לא במנוסה, וזה הרבה". גם בין אותם אומללים בשולי החברה יש מעמדות – פליט המחזיק דרכון נאנסן, דרכון שהופק ע''י נציבות הפליטים של חבר הלאומים החל משנות ה-20' לחסרי נתינות משום שאזרחותם נשללה ע''י מדינות האם, משתייך, שוב אליבא דשטיינר, ל"....אריסטוקרטיה של מחוסרי המולדת". רמרק באירוניה המושחזת האופיינית לו, מבהיר את מיקום הפליטים בתחתית החברה, גם בין האסורים בבית הכלא . האסיר יוצא הדופן אומר בשחצנות: "אינני נמנה עם החבורה שלכם....לי יש דרכון, יש לי מדינה, היתר מגורים והיתר עבודה". ולתהיה התמימה של הפליטים מדוע, איפוא, הוא כלוא, משיב האיש מיניה וביה: "אינני פליט בורח חסר ניירות. אני כייס של ממש וקלפן מקצועי, בעל זכויות אזרח מלאות".
מעניין להשוות את הדיון האירוני הזה לדברים ששם ברטולד ברכט בפי גיבוריו הפליטים, ציפל הפיסיקאי וקאלה הפועל, במחזה "שיחות של פליטים":"הדרכון הוא האיבר היקר ביותר לאדם. הוא גם לא נוצר בדרך פשוטה כל-כך כמו האדם. אדם יכול להווצר בכל מקום באופן הפזיז ביותר וללא סיבה הגיונית - אבל דרכון לעולם לא. לכן גם מכירים בו כשהוא טוב-ואילו האדם יכול להיות טוב מאין כמוהו ובכל זאת לא יכירו בו.....אפשר לומר שהאדם הוא המחזיק המכני של הדרכון.תוחבים לו את הדרכון לכיס המקטורן כמו שתוחבים חבילת מניות לכספת. לכספת כשלעצמה אין ערך, אבל היא מכילה דברי-ערך".
גיבוריו הראשיים של רמרק ובמרכזם יוזף שטיינר, לודוויג קרן ורות הולנדר, פליטים מגרמניה ועוד רבים אחרים מנסים לשרוד את אימי התקופה – זו תקופה אפילה יש בה אובדן וטרגדיות מלוא הכף – אנשים ממרומי החברה איבדו הכל עם עלית הנאצים לשלטון, אך גם של חברויות איתנות, סולדיריות ואף סיפורי אהבה.
"קצף על פני המים" הוא ספר טוב – לא מהמשובחים ביותר של רמרק, אך יש בו האיכויות הטיפוסיות לכתיבתו של הסופר. עם זאת, לעניות דעתי, ספרו של רמרק "שער הנצחון" העוסק באותה תקופה, באותו נושא ובחלקו אף באותו מקום, טוב ממנו. הפליט בספרו של רמרק מאבד לא רק הנוחות החומרית והמעמד בחברה ממנה הוקע – על רקע פוליטי, דתי, או גזעי – הכל שווים במדמנת הפליטות – המאבק כעת אינו רק על השרדות חומרית בעולם מתנכר אלא גם על שמירת צלם האנוש וההערכה העצמית.
הספר הזה, ראוי שיקרא, דווקא על ידינו, עם ש"חווית הפליטות" נצרבה בו על ידי הברזל המלובן של ההסטוריה שלנו. היום אנו ניצבים בצידה השאנן של המשוואה. מבלי להכנס לניתוחים מעמיקים על פי עקרונות המחקר ההשוואתי בהסטוריה, כמדינה אליה נושאים הפליטים את עיניהם ובשעה שאנו מתדיינים בינינו לבין עצמנו איזו מדיניות יש לנקוט, ראוי שנזכור כי גם הפליט, מבקש המקלט, הוא אדם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
