"כל החורף ההוא, עם כאב גרון חזק, הוא הרג אנשים שהתקרבו עם מקלות דינמיט מחוברים לרתמה מתחת לכתפיים ותרמילי עור-עגל כבדים וקסדות מתכת. הם היו האויב. אבל הוא אף פעם לא שנא אותם; הוא לא היה מסוגל להרגיש כלפיהם משהו. הוא פיקד על האנשים שלו, ומסביב לגרון היה כרוך לו גרב ישן טבול בטרפנטין, והם שברו את המתקפות באש רובים ובעזרת המקלעים שעדיין שרדו או נותרו שמישים אחרי ההפגזה. למעשה הוא לימד את אנשיו לירות - חיילים אירופים לא ניחנו ביכולת הזאת בדרך כלל - ולהסתכל על האויב כשהוא מגיע, כי אז תמיד היה רגע שקט אחד שבו יכלו לירות בחופשיות. בסופו של דבר הם הצטיינו בכך" (עמודים 37-38).
הספר "מעבר לנהר ואל בין העצים" (הוצאת ספרי פן בשיתוף משכל, בשנת 2013) הינו הרומן הארוך האחרון של המינגוויי שיצא לאור בימי חייו. הספר נכתב לאחר שבסתיו 1948 ביקר המינגוויי באיטליה, לאחר היעדרות בת 30 שנים. והוא אוצר בתוכו את חוויות הביקור בעיר ונציה, אחת הערים האהובות עליו, וחוויות הלחימה שלו עצמו באירופה במלחמת העולם השנייה. הספר יצא לאור ב-1950, וזכה לביקורת פושרת (ולא בכדי), אולם מבקר הספרים של הניו יורק טיימס, ג'ון או'הרה, כינה את המינגוויי בזכות ספר זה: "הסופר החשוב ביותר מאז שייקספיר". שם הספר נגזר מן המשפט האחרון שאמר גנרל תומאס ג'ונתן "סטונוול" ג'קסון, מן הבולטים שבמפקדי צבא הקונפדרציה, לפני מותו: "לא, לא, בואו נעבור את הנהר וננוח בצל העצים".
עלילת הספר עוסקת בחופשתו של ריצ'רד קנטוול, קולונל בחיל הרגלים של צבא ארצות הברית, בוונציה בשלהי מלחמת העולם השנייה, המחלים מפציעה בשדה הקרב. קנטוול מנהל פרשיית אהבים עם רוזנת איטלקייה כבת תשע עשרה. קנטוול הסובל ממחלת לב, מהרהר לאורך הספר בחוויותיו מן הלחימה במלחמת העולם הראשונה, תחילה בשירות צבא איטליה כמפקד מחלקה בגדוד רגלים, ובהמשך בשירות בצבא ארצות הברית. "הקולונל, שהיה אז סגן בצבא זר - עובדה שהפכה אותו אחר כך לחשוד קצת בצבאו שלו ולא הועילה לקריירה שלו - סבל אז מכאב גרון שנמשך כל החורף. כאב הגרון נבע מהשהייה הממושכת במים. לא היתה שום דרך להתייבש, וכבר היה עדיף להתרטב מהר ולהישאר רטוב. המתקפות האוסטריות לא היו מתואמות כמו שצריך, אבל הן היו עזות ובלתי-פוסקות, ובהתחלה חטפת הפגזה כבדה שהיתה אמורה לשתק אותך, ואז, כשהיא נפסקה, בדקת את העמדות שלך וספרת את האנשים. אבל לא היה לך זמן לטפל בפצועים, כי ידעת שעוד מתקפה תתחיל מיד, ואז הרגת את האנשים שבוססו לעברך בביצות, החזיקו את הרובים שלהם מעל המים והתקדמו לאט כמו שמתקדמים כשמבוססים בבוץ עד המותניים. אם הם לא היו מפסיקים את ההפגזה בתחילת המתקפה, חשב לא פעם הקולונל שהיה אז סגן, אני לא יודע מה היינו מצליחים לעשות. אבל הם תמיד הפסיקו להפגיז רק לפני המתקפה הבאה. הם פעלו לפי כללים שנקבעו מראש. כל פעם שנאלצנו לסגת מהפיאווה ולהתמקם בסילה, הם הזיזו את התותחים לקו השני והשלישי, אף על פי שכמעט לא היתה אפשרות להגן על הקווים האלה, ובעצם הם היו צריכים לקרב את כל התותחים שלהם ולהפגיז לאורך כל המתקפה, עד שהיו פורצים דרכנו. אבל תודה לאל שתמיד מנהל את זה איזשהו טיפש רם דרג, חשב הקולונל, ולכן הם עשו את זה בצורה מקוטעת" (עמודים 36-37).
וכן מספר על הלחימה באירופה כמפקד חטיבת רגלים במלחמת העולם השנייה, בין היתר בפלישה לנורמנדי. "כשנחתנו לא נתקלנו בהתנגדות רצינית. ההתנגדות הרצינית היתה בחוף השני. ואז היינו צריכים לחבור לאלה שהוצנחו ולכבוש כמה ערים ולהחזיק בהן, ואז כבשנו את שרבורג. זה היה קשה, והיינו צריכים לעשות את זה במהירות" (עמוד 213).
הספר כתוב היטב, בסגנונו המיוחד של המינגוויי, אולם דומה שמשהו לא ממש מתחבר. המתרגם, שרון פרמינגר, עשה מלאכה טובה והתרגום טוב (בדקתי). אף שנהניתי מאוד מן הקריאה בספר לא הייתי מדרג אותו באותה שורה עם תרומתו הבולטת של המינגוויי לספרות המופת העולמית (ובהם "איים בזרם", "הזקן והים" ו-"הקץ לנשק"). נחמד מאוד.
