ביקורת ספרותית על מעבר לנהר ואל בין העצים מאת ארנסט המינגוויי
ספר בסדר

---

Across the River and Into the Trees
אני מודה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה – ודווקא באנגלית - רק בגלל שמו של מחברו הידוע מאוד ושקראתי כמובן בעבר ספרים שלו. מדובר פה ברומן המתפתח בין קולונל בן חמישים מצבא ארה"ב לנערה בת תשע עשרה. בת משפחת אצולה איטלקית. אהבתי את העובדה שרוב הספר מתרחש בוונציה שאותה אני מכיר מביקוריי באיטליה ונהניתי לזהות מקומות שמוזכרים בספר.
הוא מתרחש בתקופה שלאחר המלחמה , בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת משהו כמו 1949 וכמה מעניינת העובדה שגילו של הקולונל זהה בערך לגילו הכרונולוגי של המינגווי עצמו, הקולונל בן דמותו של המינגווי הוא נהנתן לא קטן ואף פלצני משהו. בספר הוא שותה עם הנערה שבה הוא מאוהב, כמויות מסחריות של יינות וקוקטיילים. הוא יודע בדיוק איזה יינות הוא מעדיף ומאיזה מאכלים עם שמות צרפתיים ואיטלקיים הוא ייהנה וגם מגלה בהם בקיאות גדולה… וכל זאת בהיותו אורח במלון בוונציה.
יש כאן משהו שנראה לי קצת לא אמין; אמנם איטליה לאחר המלחמה הייתה יחסית זולה לאמריקניים אבל עדיין המלון, הבילויים, הארוחות, השתייה בבארים הכל בסופו של דבר עלה גם אז כסף רב ולא עוד אלא שהקולונל מעיד על עצמו שהוא חסר פרוטה… אז אם כך איך הוא יכול לממן לעצמו את הנהנתנות הזו?… ועוד משהו אני יכול להבין מה מוצא אדם בן חמישים בנערה בת 19 אבל באותה נשימה אני שואל את עצמי מדוע דווקא היא! מתאהבת בו? נערה צעירה בת אצולה שגרה בארמון ויש לה משרתים והעולם פתוח בפניה! בספר היא מתאהבת בו - באדם מבוגר מאביה שמירב ומיטב חייו הם כבר מאחוריו – והיא מאוהבת בו עד כלות הנשימה! לי זה נראה קצת מוזר למרות שיכולים כמובן לקרות מקרים כאלה.
עוד משהו שפחות דיבר אלי הוא עניין הצייד. וליתר דיוק צייד ברווזים, שבהם מתחיל ונגמר הספר. צייד מעולם לא דיבר אליי ואני מתקשה להבין את ההתרגשות והעונג שיש בהריגת בעלי חיים רק לשם ההנאה שיש בכך.
מבחינה טכנית "המספר" בספר הוא "יודע-כל" הוא יודע בדיוק מה עובר במחשבותיהם של גיבורי הספר
ולמרות זאת יש פרקים שלמים בספר ש"המספר" נעלם בהם והם בנויים על דיאלוגים, בדרך כלל בין הקולונל לאהובתו בהם הוא מספר לה - מדי פעם לשאלותיה - שהוא אוהב אותה ויחד עם זה הוא מספר לה את זיכרונותיו הקשים מזמן המלחמה וכשהוא אינו שוכח לשאול אותה האם הוא משעמם אותה
המינגווי ששהה ככתב צבאי עם הצבא האמריקני שכבש את פריז ולאחר מכן בקרבות בארדנים מוצא כאן הזדמנות להכניס את זיכרונותיו שלו מאותה תקופה… הוא מספר על פשלות צבאיות שעלו בחיי אדם רבים ושכנראה גם קרו באמת... דווקא הסיפורים הללו כן מעניינים אותי. בקיצור הספר הוא פחות או יותר "בסדר" גם אם קראתי כבר ספרים של המינגווי שהיו טובים בהרבה מזה עדיין יש פה מגע יד של "מקצוען" וכמובן סוף דרמטי ומתבקש…

» ביקורות נוספות של סדן
» ביקורות נוספות על מעבר לנהר ואל בין העצים