אי-שם ביקום מקביל ישנה ארץ מהשאול הנקראת צפון קוריאה. ארץ, בה השמש לא זורחת לעולם, ארץ בה אין תקוה ואין על מה לחלום. ארץ אשר מושליה אכזרים ומטורפים והרעב שולט בכל. ארץ בה האכזריות היא הנורמה וכל תושביה מכורים לצמיתות. אבל זה כמובן לא ענייננו, כי מה לנו ולנעשה ביקום מקביל..
בתחתית השאול ברא השטן ארץ צלמות, מחנה 14 שמו, שם נולד שין בכלא בתוך כלא. חטאו: היותו בן לאדם שאחיו נטש את "גן העדן" הצפון קוראני, והיותו בן לאמו שאת חטאה אין הוא יודע. שין נולד מ"נישואי גמול" ואביו זכה באמו בתמורה לעבודתו הטובה. שין הילד כמעט ואינו מכיר את אביו, ואיננו אוהב את אמו. האם מכה אותו כי הוא אוכל את מעט המזון הדל שהשאירה עבור עצמה לארוחת צהרים, אך גם בכעסה לעולם לא נמנעת אמו מלהכין לשין את ארוחותיו. בגיהנום זה גדל שין ללא אהבה, הוא רואה במעניו האכזריים דמויות אב ואם, ומקבל את כל מעשיהם ללא פקפוק, כך כשבת כיתתו בת השש נרצחת באכזריות בעוון גניבת כמה גרגירי תירס, שין מצדיק בלבו את רציחתה.
שין, אינו טוב ואינו רע, אינו אכזר ואינו רחמן, הוא לא יודע מהו מוסר ואין בו כל רגש מוסרי, כל חייו הם הישרדות והוא יעשה הכל כדי לשרוד. כך יעשה גם כשיודע לו שאמו מתכננת לעזור לאחיו לברוח מהמחנה. שין מלשין על אמו לשומר הלילה למרות שיודע שבכך הוא מביא עליה ועל אחיו את קיצם. כשתומת אמו לעיניו בתליה, היא תנסה ליצור עם שין קשר עין אחרון, אך שין ירגיש כלפיה רק שנאה, יעברו שנים עד שיחוש בכאב על מות אמו ובחרטה על מעשהו הנורא. שין מעוניין להשיג רווחים מההלשנה ורוצה לקבל תמורת מעשהו את הנהגת ה"כיתה" (כלומר: להכות אחרים בעבודה במקום שיכו אותו), אך השומר "שוכח" לומר ששין הוא המלשין, כך ששין נלקח לבית הסוהר ומעונה קשות.
הכלא האיום, הוא נקודת האור הראשונה בחיי שין, שם הוא פוגש ב"דוד" הטוב, שחובש את פצעיו ונוהג בו כאדם, מה שגורם לשין לחוש במעט תחושות אנושיות. בהמשך יעברו עליו גלגולים רבים, הוא ישועבד במחנה עוד כעשור, אצבעו תיקטע כעונש על נפילת מכונת תפירה מידו, אך כשיפגש עם פארק האנושי וההוגן, יזכר שין בדוד מהכלא, ויקבל את ההחלטה הראשונה שלו - הוא לא ילשין על פארק.
בהמשך שין מצליח לברוח ממחנה 14, מבריח את הגבול הסיני, מקבל מקלט מדיני בשגרירות קוריאה הדרומית, וימשיך את חייו בקוריאה הדרומית ובארצות הברית. שין הופך לפעיל למען זכויות אדם, ועמל קשות לשכנע את העולם לעצור את הזוועות ולפעול לסגירת המחנות.
הבריחה ממחנה 14 הוא ספר חובה, הספר מתאר את הזוועות שנמשכות כבר יותר משישים שנה, רק כשקוראים את הספר מעריכים את החופש הקיים בעולמנו שלנו, וכמה שפר גורלנו לחיות במדינה מתוקנת (למרות כל חסרונותיה). כשקוראים את הספר מבינים שגם כיום אין מי שיהיה אכפת לו באמת קיומם של מחנות עינויים. אחת המסקנות העולות מן הספר היא, שמוסר הוא תוצאה של חינוך, חברה וסביבה ואינו מובן מאליו, או לפחות אינו מובן מאליו כשהקיום הבסיסי מוטל בספק, וההבדל בין אדם לחיות טרף קטן עד לא קיים.
הספר נכתב בצורה יבשה וחסרת רגש, אין כמעט רגש כשאמו נרצחת לעיניו, כשחברו מתחשמל למוות בבריחה, או כשהוא מעונה כמעט עד מוות, הכתיבה היא של כתבה עיתונאית יבשה, וזה במקרה הטוב.כמה חבל שספר זה לא נכתב בידי סופר....
